כל פעם שאני אוכלת קורנפלייקס אני נזכרת בפגישה שלנו.
אם יש מקום לא מקובל להכיר גבר בדסמי זה המקום שבו נפגשנו.
הקורנפלייקס מהסוג שלי היו במדף העליון.
כמעט הצלחתי להגיע.
הם לקחו את הסולם הקטן והקורנפלייקס היו כ"כ קרובים.
קפיצה קטנה ועוד אחת ונגעתי בקופסה.
קפיצה נוספת והקופסה בידי.
אחריה מתמוטטות ברעש כל הקופסאות..
אני מנסה לתפוס אותן ומחליקה ישר עליך.
ראית את הניסיונות הפתטיים שלי להגיע לקופסה וניגשת למעבר כדי לעזור.
"את בסדר?" חיוך וצחוק כאשר אני כמעט על הרצפה.
"אעזור לך לאסוף הכול.."
"אני לא מתנגד שנשים יפלו לרגלי אבל בפעם הראשונה שראית אותי?"
בדיחה לא משמעותית.
מבט עיניים של שנינו והנשימה נעצרה.
זה מה שתמיד הזכרנו הנשימה שנעצרה והזמן שעמד מלכת.
העיניים החומות החמות והצוחקות,
השיזוף מהסקי שכל כך לא אופייני לחורף מבעד לג'ינס ולסווטשירט,
הנשימה שנעתקה ושנינו הרגשנו אותה.
פגישה, חצי פגישה,
מבט אחד מהיר,
קטעי ניבים סתומים - זה די
ושוב הציף הכל,
ושוב הכל הסעיר
משבר האושר והדוי.
אף סכר שכחה
בניתי לי מגן
הנה היה כלא היה.
לפני 18 שנים. 1 בספטמבר 2006 בשעה 12:39
