זה יהיה פוסט קצר, אני מבטיחה.
אני חיבת להתארגן כי תיכף יוצאים ליום כייף שאוש מפתיע אותי בו.
אחרי יום מפרך במיוחד שכלל פיקניק ושינה מועטה הגענו לדאנג'ן.
נורא התחשק לי להמשיך לחגוג
דובר על זמן מועט אבל היה לי כייף!
כל כך הרבה אנשים, השלמה חשובה עם מישהי חשובה וסופסוף מוסיקה שאפשר לרקוד איתה!
2 דקות לאחר השעה 12 (שזה אומר רשמית המומולדת), בדיוק אחרי השירים, הכל השתבש.
גם ככה היתה שנה מסויטת אז למה גם הפאקינג יומולדת?!
הוא רצה ללכת
אני רציתי עוד חצי שעה
הציע שאשאר לבד ולא רציתי. לרקוד אני אוהבת רק איתו!
איך שיצאנו החוצה הוא התפרץ עלי כמו שמעולם לא עשה
"הכל מבוטל מחר... אני הולך לעבודה... תישארי כאן מצידי..."
ואני בוכה
בוכה בוכה בוכה
כל הדרך עד לאוטו
כל הדרך עד לטיילת
כבר מיום חמישי הוא כועס.
כועס עלי, בעיקר.
וכנראה זה היה יותר מידי
נורא נבהלתי. נורא כאבתי
לא יכולתי לדבר
וכל הסצנה המגעילה הזו מול חברה טובה
בסוף השלמנו, החלטנו להחזיר את השעון חצי שעה אחורה
אכלנו גלידה כל כך גדולה ששנינו נאלצנו לזרוק אותה
בלילה חלמתי חלום הזוי על מישהו שחוטף חייזרים מכל מיני סוגים.. אני עוד כולי בתוך זה.
התחיל נאחס
ולא כתבתי איך הרגשתי או את הטענות שלי כי זה לא רלונטי
לא רוצה ללבות שום דבר
אני לא כועסת בכלל
רק עצובה
לפני 17 שנים. 12 באוגוסט 2007 בשעה 5:58
