אושה לנד

החודש האחרון היה הכל מלבד שיגרתי.
תינוק ראשון נולד במשפחה, חתונה שלישית התקיימה, החגים באו אלינו לטובה.
הפסקתי לעבוד והתוצאה שכל כך קיווינו לה התקבלה.
החיים לפתע, בבת אחת, נצבעו בורוד פוקסיה (בניגוד לורוד חלש, חביב וחסר אקשן).

היה דד ליין לורוד הזה וידעתי שהשבוע אאלץ להיכנס לשיגרה הלא מיוחלת, אבל גם הלא רעה בכלל.
אבל החיים מזמנים לנו הפתעות, לא ברור אם נעימות או לא.
היה התקף לב קטן בעקבות מה שקרה לאוש. צפירת הרגעה וחיבוק משפחתי.
היו כמה ימים שלמים במחיצתו והשיגרה לא באה לה. וטוב שכך.

אבל הערבים היו שיגרתיים למדי. בחמישי השתעממנו שנינו מאד אז התעלקנו על הוריי.
בשישי כבר טיפסתי על קירות. שום אופציה מענינת לבילוי לא נראתה באופק. את החברים הונילים בלתי אפשרי להזיז בספונטניות, כיום שהם כולם מטופלים בילדים ואת הבדס"מים זו גם מסתבר משימה לא פשוטה וניסיון ההחייאה לא צלח.

אז החלטנו לא להרים ידיים ולצאת שנינו לבד. לאחר פרק משובח במיוחד ואקטואלי מתמיד של עדי אשכנזי, לאחר שפוקסי קיפצץ לו רבות ולראשונה אבא שלו הרגיש זאת :-))))))), יצאנו לנו שנינו לבית קפה קרוב עמוס בזקנים בגיל המעבר.
הרגשתי טוב עם עצמי, עם מכנסי ההריון החדשים, חולצה אדומה שמבליטה את הבטן שסופסוף יצאה לי, ומתחת תחתון סקסי וחזיה סקסית עוד יותר בצבע אדום.

ניהלנו שנינו שיחה כל כך נעימה כמו שרק שנינו יכולים. כל פעם אני מופתעת מחדש איך בנושאים רבים הדעות שלנו זהות. דיברנו על נדל"ן (ועל שגיאה שלצערנו נעשתה), על משפחה וחברים, על עיצוב הבית, על הריון ועבודה. אם זה היה דייט ראשון הוא ללא ספק היה נכנס להול אוף פיים.
ובנוסף לשיחה הנעימה אפילו אכלתי! שכחתי כמה המבורגר אמיתי יכול להיות טעים (גם צ'יפס, סלט, מילשייק שוקווניל, טוסט, סיידר חם, עוגת תפוחים וגלידה).
חזרנו מפוצצים הביתה אבל זה לא תירוץ. לא לחינם אני אדומה גם מלמטה.

נכנסתי למיטה עם הלבוש הסקסי האדום (וסרט אדום בשיער) ומישהו שם למטה נדלק...
הוא לקח את הרוכבות והשכיב אותי על הגב.
פתח את מגירת הצעצועים ושלף משם מה שרצה.
כיסה את עיניי, קשר את ידיי, הפשיט אותי ומרח לי קרם גוף בצורה הכי חושנית שאפשר.
אחרי טיפול מסור שכזה הייתי מספיק רטובה כדי לנסות מה שלא עשינו במשך חודשים -
התנוחה המיסיונרית.
הכי אני אוהבת שהוא מעלי, שולט בעניינים, חודר הכי עמוק
אך יש עוד מישהו בתמונה ואנחנו לא יכולים להשתולל.
עדין כואב לי כי אני נורא צרה ולא כל פוזה אפשרית כי זה לוחץ על הבטן.
ניסינו גם דוגי, שבימים כתיקונם מעלה אותי לכאלה גבהים... אבל פשוט לא יכולתי. הרגשתי כאילו דוקרים אותי מבפנים.
אז התחלפנו לתנוחה הבטוחה יותר, שאני מקפצצת עליו ושולטת במהירות ובעומק.

לא קל להיות בהריון.
כל הסיפורים שאתם שומעים על השליש השני החרמני לא הכי נכונים.
אבל הזוגיות שלנו מספיק חזקה, המין שלנו בבסיסו כל כך טוב שנשרוד גם תקופות קשות.

כל הכאבים שווים את זה שאני רוואה איך הפנים שלא נדלקות שהוא נוגע לי בבטן 😄