ג'ינג'ית אני כן
כוסית עולם אני לא
ציצים גדולים יש
בעל פסיכי וילדים מטורפים אין
לו הייתי ברי ון-דר קאמפ
לו הייתי מתעוררת השכם בבוקר, מתלבשת במיטב מחלצותיי, מאופרת, מתוכשטת ורעננה
לו הייתי אקטיבית, פעלתנית ומסודרת
לו הייתי עקרת הבית המושלמת
שמנקה ואופה
מגננת ומסדרת
ותמיד עם חיוך ותסרוקת מוקפדת.
לו לא הייתי נראת כמו סחבת ריצפה, עיפה ועצלנית.
אני רוצה בית נקי, לא סתם נקי - מבריק!
בו כל דבר עומד במקום
מקרר עמוס כל טוב וריח של עוגיות מתפשט מהתנור אל הסלון
אני רוצה לקום בבוקר עם חשק, עם מטרה וכוחות נפשיים לצחצח ולהבריק את כל העומד בדרכי.
אני רוצה להתלבש ולהתבשם, לצאת לעיר הגדולה למסע שופינג עם חברות, לתור בין חנויות השילב והרמי לי.
אבל במקום זאת אני קמה בבוקר, שמה עלי סמרטוט וחצי
השיער באבו-עגלה מזוויע
הבית במצב קטסטרופלי
את האוכל קונה אוש בדרך
ואני רק ישנה
ישנה
ישנה
מצ'וטטת
וויב
ישנה
מצ'וטטת
איך יוצאים ממעגל הרשע הזה?
העיפות גוררת עיפות שגוררת עצלנות
התקלחתי עכשיו, אני אתלבש ואתבשם לי
אצעד מרחק לא מיניטורי (רק שלא תהינה דקירות נוראיות בבטן) אל תחנת הרכבת
אסע לי לעזריאלי לווינדוז שופינג (ואם יתמזל מזלי אז גם לאמיתי)
וברבע לשבע אנחנו בשידור חוזר אצל הרופא, בתקווה שהפעם פוקסי לא יהיה בישן ועקשן כמו אבא שלו ויסכים להצטלם.
מחר בדיקת הסוכר אז אתעורר ב5 וחצי, אחזור הביתה ב10 ואתמוטט למיטה
והבאסה הגדולה יותר ששבוע הבא אוש במילואים אז בכלל לא תהיה לי מוטיבציה לקום.
אני חיבת לבצע שינוי
איך מתחילים? איך נפטרים מהעיפות השוחקת הזו?
לפני 17 שנים. 22 באוקטובר 2007 בשעה 13:22
