אושה לנד

התנצלות מראש לקוראי הותיקים :
הפוסט הנ"ל, בעצם גם הפוסטים הקודמים (אוף! על מי אני עובדת? בטח גם מהיום והלאה) יהיו על נושא אחד מרכזי :
הפוקסיון שבחיי

אני אדם של קיצוניות. אדם שמתרכז בנושא אחד מרכזי והולך איתו עד הסוף.
כך היה עם החתונה, כך היה עם הבדס"מ וכך מסתמן עם ההריון.
אז נכון שאני לא חולת פורום הריון ולידה כמו פורום חתונות ופורמי הבדס"מ השונים,
נכון שיש נושאים רבים שאני חוששת להתעמק בהם או פשוט משתעממת מהם פחד,
נכון שהקטע החברתי בכלוב נותן לי כל כך הרבה שאני לא ממש טורחת להכיר את משתתפות הפורום ההדרי.
אבל לאט לאט ובביטחה משתלט עלי הדום הקטן.
הוא היחיד שמעסיק אותי
היחיד שעושה לי חשק לכתוב את המילים הללו.

אז למה לא ללכת על זה עד הסוף? למה להגביל את עצמי ולפחד (בצדק) שאני כותבת על הדבר הנכון במקום הלא נכון?
הבלוג הזה כפי שהיה יומן סשנים, יומן זוגיות ונילית-בדס"מית, יומן קיטורי פאקצות
יכול להיות גם יומן הריון וזאת מהסיבה הכי פשוטה :
שזה יומן חיי, וחיי כרגע מלאים במוטיב אחד גדול.

זה לא שנאטם לי המח ואני לא חושבת על דברים אחרים. אני מבועתת מפחד מה יהיה על עתידי המקצועי. עלי לבצע עבודת חשיבה קשה ואחריה עבודה אמיתית על מנת למצוא את עבודת חיי (או לפחות פרנסה תקופתית).
זה יושב לי מאחורי הראש ומידי פעם עובר לקידמת המצח וכמו פרוג'קטור ענק מקרין זאת מולי.
מצבים של חוסר ידיעה מובילים אותי לעמימות תפקודית ובדל רעיון מביא עימו פאסיביות ושקט נפשי מתעתע. יגיע היום שאהיה חיבת לחשוב ולפעול ברצינות תהומית
וזה קשה כל כך שאת מרבית חלל הראש המלא בדאגות, פנטזיות, תכנונים, תיקוות וחששות ממלא יצור קטן ששוקל נכון לאתמול 950 גרם.

אני מרגישה צורך להמשיך עם מה שבאתי לעשות כאן :
לדווח לעצמי על ההתפתחויות ב24 שעות האחרונות בנושא דום פוקסי השני (הראשון הוא כמובן FBI ספיישל איג'נט פוקס וויליאם מאלדר, הלוואי שאחריו תבוא העלמה דיינה השניה על שם FBI ספיישל איג'נט ד"ר דיינה קאתרין סקאלי)

אז ככה. נסעתי כמובטח לעזריאלי ברכבת ושירדתי ממנה נרשם שיא בהשתנה הכי ארוכה (שגרמה לי לרעג מתמשך בשרירי הרגליים).
את השלפוחית שלי צריך לחקור רישמית במכון ויצמן.
ההליכה לרכבת היתה מלווה בכאבים חזקים בבטן התחתונה (וזאת התשובה לנגה שיעצה לי פעילות גופנית כנגד עייפות. את ממש צודקת. אני מרגישה כמו בטטה אמיתית ומנוונת ואני מתה לפחות לבצע הליכות, אבל זה כואב!!!) ושירים מקסימים באמ.פי שפינטזתי לי איך אני שרה אותם לפוקסי - למשל NATURAL WOMAN של אריתה פרנקלין (3 נקודות למי שידע איזו דמות טלויזיונית מפורסמת שרה את השיר הנ"ל לבנה שזה אתה נולד).
אחרי הנסיעה הייתי מורעבת אז אכלתי טוסט וגלידה אלדו - (למה לעזאזל אין להם טעמים שווים כמו בסניף שליד קן הציפורים?!). הווינדוז שופינג היה משעמם ברמות. אין שם רמי לי ובטח לא שילב 😒 עיינתי במקרה בעלון הפרסומי של IRIT. תסלחו לי אבל זה היה משעשע בצורה מבחילה! מילא הבגדים המכוערים, מזמן כבר הפסקתי להבין אופנה של רזות, אבל להשתמש בזוגיות המיוחצנת של בר רפאלי לדה-קפריו (שאללי - לא ידעתי שהסתימה אפילו) כגימיק שיווקי זה שיא הפתאטיות. יש מצב שהקטלוג הזה, אם סוכניו עילעלו בו, היה תריגר מרכזי לפרידתם. איזה ניצול ציני מגעיל! גול דיגר שכמותה! (למרות שלא יודעת איך אני הייתי מתנהגת במקומה, אולי אם אוריד 40 קילו, אגבה בעשרים ס"מ ואשפץ היטב את פרצופי אוכל לפנטז שהייתי במקומה). אה! ועוד משהו! כל החוברת היתה באנגלית, כולל רשימת הסניפים (שכולם בארץ מן הסתם). באמת החו"ליות הזו מושכת את בני הנוער? בדיוק ראיתי איזו תוכנית בערוץ 2 שדיברה על ההצלחה הגדולה של רשתות ישראליות. אבל דידי הררי אם אני לא טועה העיר למנחה - שבעצם לאיזו מן הרשתות יש שם בעברית?

טוב אלוהים, כמה אני מברברת על כלום. פוקסי הוא הענין כאן!
אז ככה - הגענו לרופא והפעם קיבלנו 3 תמונות מקסימות! נשבעת לכם שהוא דומה לאוש! יש להם אותו פה ממש! אמא שלי טוענת שהמצח שלי. יש לו כזה פרצוף עגלגל חמוד ובא לי לאכול אותו! יאללה שיתבשל כבר ויצא.
נסענו לסיבוב השווצה במשפחות, הפסדנו קרב סכינים ושניכנסתי סופסוף למיטה, אחרי כיוון השעון ל5:40 בבוקר, נתקעתי על סרט של לארה פלין בויל. כמה אני אוהבת שלישיות! אני זוכרת כמה הסרט הזה חירמן אותי בעבר. בחורה ושני גברים שאפילו נוגעים זה בזה!
עוד עשרה חודשים למנאיק!

בבוקר מוקדם מוקדם, בשעה שאני לא מכירה בכלל, הגעתי לקופ"ח. שתיתי את תמיסת הסוכר המגעילה וספרתי את הדקות. לאחר שלוש שעות משעממות, 4 דקירות כואבות, אינספור אנשים בתור לחיסון נגד שפעת, הגעתי הביתה לדלת כניסה נעולה. מזל שיש אושאוש בעולם וגיליתי שהאחורית פתוחה.
ניתקתי את הטלפונים וצללתי לשינה עמוקה.
התעוררתי עם זכרון מתוק על החלום שחלמתי על פוקסי. חלום מלא דאגות וחורים בזכרון לגבי הלידה
אבל התחושה הכי גדולה היתה של אהבה.
התבאסתי שזה היה רק חלום והוא עדין בפנים.
נראה לי שהשלושה החודשים שנשארו לי יעברו בציפיה היסטרית.

אבל כזו אני.
היסטרית.