אושה לנד

צריכה לעשות לעצמי סוויטץ' בראש
בכל כך הרבה תחומים

במי שאני
במה שאני

בדפוסים שלי
בשאיפות שלי
בציפיות שלי

ביכולות שלי

בהיכן אני חושבת שמקומי הוא

אבל לא מוכנה לעשות ברצונות שלי
הם המגדירים אותי
ואולי דווקא בגלל זה אני חייבת לשנותם?

איך בא לי שיבוא שפכטל אחד גדול ויטשטש את כל הפגמים
את כל ההיסטוריה האישית העצובה
את כל החרדות והפחדים

במקום זאת עדיף להשקיע בפינצטה טובה, או יותר נכון במלקחיים (שתפקידם להוציא את הטוב ולא למרוט את הרע)
טיפין טיפין לאסוף את הברכות שבדרך
את היתרונות
את המתנות
אך לא להעלות מידי את חשיבותם. לשים אותם בתרמיל ענק שישארו שם מאחור כדברים נעימים.
להישען רק לעליהם אין טעם.

לו רק ידעתי איך להישען על עצמי
לעמוד זקופה ולחייך, חיוך אמיתי שבפנים לא רועדת לה הבטן מכעס, עלבון, פחד, מצוקה וחוסר בטחון.

למה אני לא יכולה להסתפק בדבר אחד? למה מרגישה שמפסידה כל כך הרבה אפילו אם האחד הזה מצוין?

חשבתי שאני יודעת מי אני וזו אשליה
הכל מתבלבל לי
אני לא בטוחה בעצמי, במי שאני
האם הכל חזיון תעתועים?
האם אני כל כך אמיתית שהילדותיות משתקפת לה החוצה? האם אני באמת שקופה?

הדפוסים הישנים חוזרים להם
אני שוב באותו מקום דחוי ודוחה (ולא אני לא מדברת על מה שאתם חושבים בסגנון "הרפת כועסת" אלא על משהו אחר בכלל)
שדברים הולכים בקלות נדמה לנו שהתגברנו על המכשולים ושנעשה שוב קשה, שוב לבד בעצם מבינים שהכל אותו דבר, שלא התבגרנו, שאני אותה אושה חסרת בטחון פחדנית ועצלנית שלא מזיזה את התחת הגדול שלה למרות שהסימנים היו בדרך. הייתי עיוורת-חרשת כי היה לי נח.
אין כמו אוש. הוא תמיד צודק.
למה התעלמתי? למה לא השקעתי?
הגעתי לאותו מקום כמו תמיד.

לבד
מלאה בחשיבות עצמית
אגואיסטית
פאסיבית

ברחמים העצמיים נשפכים על המסך
אבל איתם גם כעס גדול
על עצמי