אושה לנד

עומדת עם ידיים על הקיר, כפופה, גב מתוח ורגליים כפופות. המנחה מאחוריה עם רגל מקדימה והיא "יושבת" עליה ומתנדנדת.
אוש: "זה כמו המפינג..."
כולם בפנים רציניות, אנשים בוגרים ורק הוא שהמנחה מדגימה אנחות שאמורות להקל על הצירים מגחך כמו טינאג'ר מצוי.

חולה על הראש הכחלכל שלו.
כל אחה"צ הוא כזה, כזה חרמן...
אני רצינית, מנסה לארגן את התיק והוא מפשיט אותי ושולח ידיים
מדבר עם הג'וקר בטלפון ובמקביל מכוון את הראש שלי למפשעה שלו
טוען שאני חצופה ולא צייתנית ופעם הפעה הוא לא יסתפק בכאפה או ספאנק ויביא את השוט.

אוהבת אותו ככה - מאושר, מלא חיים וחרמן 😄
הוא יצא עכשיו לבלות עם הבנים אבל מחר בצימר שמעל לכנרת, שנהיה רק שנינו במיטה יש סיכוי סביר ביותר שהפיקסציה האוראלית שלי תיכנס לפעולה.
לא יודעת אם יותר מזה, שנינו פוחדים אחרי הפעם האחרונה ששוב דיממתי.

סקס בהריון
ממש פאקינג ווירד



טוב, זה היה ניסיון לשוב ולכתוב.
הוא ביקש שאכתוב, אוהב לקרוא אותי ואני תקועה, מרגישה לא שייכת
אבל הוא מזכיר לי שאני הכי שייכת לחברה המינית הזאת.
אני נמצאת בשלב בחיים שהוא איננו אנטימיני אלא פשוט שונה.
לא יודעת אם הטענה שלי שנשמעה לאחרונה שאינני בדס"מית יותר נכונה
אני פשוט אישה מאוהבת בהריון.

מאוהבת בו, לא רק אוהבת.
יש לי חלומות היסטריים לאחרונה (זו תופעה שכיחה להריון) היום למשל חלמתי על צ'ומפי ואינשם אבל שלשום חלמתי שאני בוגדת בו וקמתי בבהלה. כל הבוקר הייתי מטולטלת מזה.
אני באמת לא מעוניינת כרגע באף גבר אחר. פלירטוטים וחיזורים זה דבר נפלא אבל שליטה?
חס וחסה. רק הוא יכול עלי. רק לו אני מוכנה להקשיב. רק לו אני רוצה לציית - למרות שאין לי מושג איך אצליח (הוא מתכוון להורות לי לשתות תה פטל. בעעע שונאת תה ושונאת פטל!)
הדאגה שלו היא כנה. האהבה שלו היא הדבר האמיתי.

יש מצב סביר ביותר שיום אחד אתעורר וארצה אקשן
שנאזור אומץ ונגשים את הפנטזיה שלנו לצירוף פרטנרים נוספים.
לא מוכנה לוותר על אורגיות ופומביות ולא חושבת שהוא משלה את עצמו שפתאם אהפוך למאדר תרזה.
אבל כרגע אני מתענגת על המגע שלו, על הנעימים ומוובטת לי למטרת הרפיה עם הוויב הקטן תוך כדי פנטזיות אנאליות פומביות.


אבל איפה נעלמתי לי?
האם באמת מרגישה לא שיכת?
האם סתם עצלה? ומתרצת?
כמו עם סידרה אהובה שאני מפסידה שניים-שלושה פרקים ואז הטעם להמשיך בצפיה נמוג.
לא עידכנתי את יומן האירועים כל כך הרבה זמן וזה לא נכון שאין על מה.
נכון שרוב היום עובר בסוליטר עכביש (הכל תהום אשמה!) אבל גם קרו דברים.
חגגנו לו יומלדת במסעדת NG שהמלצה לגביה נלקחה הישר מהבלוג של ערן וגם מתהום והפיה של סינדראושה. אני משתדלת לערוך בונדינג עם האחיין הטרי ולהשוויץ עם רפרטואר שירי הילדים שלי.
אוש צבע את החדר לעתיד של פוקסי בתכלת משגע ואתמול הזמנו מיטת תינוק, שידת החתלה וארון הזזה. את המצעים שרציתי הפסיקו לייצר ובחירת העגלה מכניסה אותי לסטרס רציני, שלא לדבר על חמתי שמעלה לי את הטורים ואני חווה דה-ג'ה וו קל ללפני החתונה.
מחר נוסעים לצימר עם זוג חברים ואני אאלץ בצער רב להפסיד את מסיבת המומולדת המדוברת.

כל זה על פני השטח ומתחתיו הפחד העצום מהלא נודע
מה יהיה איתי עוד מספר חודשים?
מהיכן תגיע הפרנסה?
האם עימות עם בעלי על הנושא הזה יתרחש שוב?
מה אני פאקינג רוצה לעשות בחיי?
אין לי תשובות
הפאסיביות השתלטה עלי.
במקום לנצל את התקופה המדהימה הזו שקיבלתי במתנה לבילויים, העצמה עצמית, תיכנון העתיד -
אני ישנה ויושבת מול צג המחשב.
בורחת.

הזמן חולף כל כך מהר ויש קצת שיפור.
הבית עומד על תילו (או לפחות אני משתדלת, קשה שהבאלגניסט בבית)
נוסעת לי למשפוחה לפחות יום בשבוע אבל עדין לא יוצא לי להיפגש הרבה עם חברות, להנות, לבלות ובעיקר לתכנן תכנונים אמיתיים קדימה.

אוף!
הפוסט הזה לא יוצא לי טוב
אני לגמרי חלודה
בטוח שיש לי הרבה דברים מעניינים לכתוב אבל הכל יוצא לי בבלההה