מתעדכנת לי בבלוגים, בפורום - מסיבה פה, מסיבה שם ונעדרת.
אומרים שהריון לא סתם נמשך 9 חודשים - זו דרך הטבע להכין את הגוף והנפש לשינוי המהותי והמקסים הזה.
לא סתם עייפים כל הזמן - כדי ללמוד להתרגל לעייפות (כשקמים באמצע הלילה להניק)
לא סתם נאלצת להתרחק מהעולם הזה- כדי להתרגל לאילוצים החדשים
עברתי המון בשנה וחצי האחרונות כאן ולחיי הקהילה והחברות היה חלק עצום בעונג שחשתי
זה ממלא צורך אדיר בי שגעש ופרץ. והיום? לא משלה את עצמי שהוא חי ובועט אבל כנראה קשה לבעוט עם נקע.
לא שאני חס וחלילה משווה, אולי דימוי מתאים יותר יהיה לרוץ ולבעוט עם נעלי סטליטו ושימלה נפוחה.
אושר גדול אבל מפחיד. מפחיד לנטוש את המציאות לטובת מציאות אחרת
אז לא נוטשת, שמה בהקפאה.
היה איזה קטע בשבת בשבע בבוקר שהוא קשר את ידיי והספינק לשדיי שגרם לי לחזור לעצמי.
לחזור להיות האישה שנהנת מהכאב, שמשתוקקת לרגש, שחיה את החיים
שמריצה בראש איך זה יהיה לכתוב על זה.
ואני עוד אכתוב
לפני 16 שנים. 1 בדצמבר 2007 בשעה 22:54
