אוטוטו יומולדת אבל לא נראה לי שאחגוג השנה.
אין מה לחגוג. אין איך לחגוג. אין עם מי לחגוג.
אין סיבה לחגוג.
לא השגתי אף מטרה השנה.
לא הגעתי למשקל מטרה.
לא חוויתי חוויות חדשות עם אנשים חדשים
במקום להכיר הפסדתי חברים.
אני בדיוק באותו מקום
מקום טוב כי הזוגיות שלי טובה. הילדים שלי מהממים
אבל כל השאר סתם שכזה.
אם חברה לשעבר תצוץ פתאם ותשאל מה חדש, מה נשמע וזה לא יהיה לי מה להגיד לה.
החיים שלי אותם חיים. אני אותה אחת באותו מצב ואם לא מצאת בי משהו בעבר , בטח שלא תמצאי עכשיו.
הכל ממש אבל ממש אותו הדבר.
אותה עבודה. אותם כאבים. אותן שריטות. אותן חרדות.
אין לי סיפורים מעניינים לספר. אני מתעניינת באותן שטויות שיטחיות. מעלה שוב ושוב את אותן זכרונות.
בלוז מומולדת? קצת יותר מזה
בידוד , ביטול תוכניות ופומו רציני
שוב מאבדת חברה לטובת ארץ נוכריה
לא מוצאת את עצמי בשום מקום שבדיוק בדיוק מתאים.
צריכה שוב לעבוד קשה כדי למצוא את מקומי, להיות הקטר ולפרוח. כבר אין לי כוחות. בגילי אני רוצה לנוח,
להיות שלמה ובטוחה ושהאדמה לא תרעד תחת רגליי.
"תבטיח לי שאתה ואני זה הקבוע ולא ישתנה לעולם"
בעבר שסירב להבטיח התמימות שלי לא היתה מוכנה לזה.
היום שאני יודעת שהכל זמני שנינו משחקים אותה ומבטיחים זה לזו שכלום לא ישתנה.
שונאת טלטלות. שונאת ביטולים.
היום האמצעי שאל אותי "אמא למה את מספרת לנו כל הזמן מה את הולכת להכין?"
הסברתי לו שרשימות מרגיעות אותי ומקלות על החרדה.
אז אני עושה רשימות אמיתיות ומנטליות :
מה לבשל, מה לארוז, מה ללבוש
ושמעיפים לי את השטיח מתחת לרגליים אני צונחת.
הארון המנטאלי מלא באאוטפיטים ולוקים להזדמנויות אבודות. צרות של עשירים.
אז אני עשירה אבל תיכף יש לי יומולדת ואני אבכה אם ארצה.
