מכירות את זה שאתן שם ברגע, אתן נראות במיטבכן, יש אוירה, יש פראטנר מהמם, אתן אולי כבר קשורות, מוצלפות אבל אתן לא ממש שם?
מנסות להתחבר אבל לא מרגישות את הסאבמישן? את העונג הפיזי או החיבור המנטאלי לסיטואציה?
לפני חודש היינו במועדון, מסיבה ראשונה פוסט קורונה , טרם הגל הרביעי. הלכנו רק שנינו ועפנו.
המקום הדהים אותי , גם הוא.
הצליח להכניס אותי למקום המדויק שאני אוהבת.
עיניים וניליות גרמו לי להרגיש מיוחדת. הפומביות ותחושת הייחוד פגעה בול. גם התיקווה (שלא מומשה) לחוויות עם אחרים. ריחפתי על ענן כמה ימים טובים מאז. ההורמונים הסתדרו בול ותחושת החרמנות ומימושה עשתה לנו טוב לזוגיות.
רציתי שוב והפעם ניסינו מקום אחר והתאכזבנו.
הגוף והנפש שלי צעקו לסקס קינקי, לפומביות, לחוויות מרגשות איתו ועם אחרים אבל ההזדמנות פוספסה.
החודש רציתי לנסות שוב. ההורמונים אמורים שוב להסתדר אבל משום מה זה לא קרה. החרמנות נעדרת.
רציתי כל כך לחוות שוב את אותו המקום, גם בליווי חברים אבל לא יצא ולא ייצא. החלטנו לנסות פליי קטן , כזה שאנחנו מאד אוהבים אבל משהו היום פשוט לא הסתדר לי.
אולי העדר האלכוהול? ההורמונים הנכונים?
החברים? העיניים הוניליות?
הפוטנציאל לתקשורת חברתית או מינית עם אחרים?
אולי הכל ביחד.
הוא ניסה, הגבר שלי אבל פשוט לא הסתדר לי.
לוקחת את הזמן, מנסה שכנוע עצמי. אולי יבוא לי...
וזה לא בא. לא מרגישה למטה, לא מרגישה למעלה.
לא נעים לי ממנו, לא נעים לי איך התעופפו להם 200 שקל.
והוא מחבק ומרגיע ומסביר שמתבאס בשבילי והוא ממש ממש בסדר.
אני בסדר. אכלתי פיצה במקום.
