השישי החל בדומה לשאר ימות השבוע בהתכווצות איומה ומעצבנת ברגל שמאל (עוד קטע הריוני שכזה) והמשיך בחיפוש אמוק אחר קבלת היולדות בביה"ח מאיר, לשם הגענו במסגרת פינתנו "לאושים משעמם והם מחפשים לעשות פרויקט מכל דבר".
אמנם כבר ביקרנו בבלינסון והתרשמנו לטובה, אבל יש צורך במקום להשוואה.
היות וחסכתי ממכם בפוסט הקודם את ביקורת החתונות שלי וננזפתי על כך - הפעם אחזור למוטב ואעניק מלא החופן ביקורתיות על הביה"ח בו אני נולדתי, נותחתי, נבדקתי ושבאופן כללי עשה לי איכסה בנשמה, אבל הבטחתי לאוש להישאר עם ראש פתוח לגביו.
אז כמו שציינתי - חיפשנו וחיפשנו. איך לעזאזל ניכנסים למקום הזה?!
מעלית לא עובדת
גרם מדרגות שלא נגמר
מסדרונות על גבי מסדרונות
ומה היה קורה עם כל הנ"ל היה בזמן צירים?! אללא איסתור.
לבסוף הגענו ליעדנו והסיור המיוחל התחיל אבל אמה מה? מסתבר שזוגות רבים טעו בדרך (לא פלא), פיספסו את ההתחלה ונאלצנו להמתין כדי שהם יתעדכנו בפתיח החשוב הכולל בתוכו בעיקר את השטות הבאה :
כאשר יולדת מגיעה, עליה תחילה להירשם במיון, לפתוח תיק ורק אז לעלות ליולדות. לאחר בדיקה וניתור, אם הוחלט לאשפז אותה - עליה שוב לרדת למטה ולהירשם בשנית.
ככה זה בכפ"ס - הבירוקרטיה חוגגת..
בזמנו שחיפשנו אולם חתונות צחקו עלי שערכתי ביקורת שירותים מקיפה, לשם שינוי הפעם הסכימו איתי - ענין השירותים מהותי ביותר. לא נקי, ישן וחמור מכך - לא פרטי (השירותים והמקלחות נמצאים מחוץ לחדרי היולדות) פוסל את המקום מכל וכל. אבל המשכתי בנתינת הצ'אנס.
בחדר הלידה אין פלזמה ואין LCD משום גודל (אפילו טלויזיה רגילה אין!) ושלא לדבר על כורסת אמריקן קומפורט לבעלול.
קיצור המקום פשוט לא נראה לי אבל המשכנו בסיור שנמשך ונמשך.
האמת הגענו אליו כדי לראות את המיתקנים ולדעת מהם הנהלים במקום - שעות ביקור, ביות, מספר מבקרים וכו'. במקום זה קיבלנו הרצאה בלתי נגמרת המתמצתת את הקורס שלקחנו.
מה קשור פטיצין עכשיו?! לא באתי לשמוע על מהלך הלידה! אז למה את מטרטרת לי בראש?!
ושיא השיאים, מה שהכי הטריף אותי ושבאמת לא קשור לכלום -
איזה טמבל אחד (שבמקרה או שלא במקרה היה דוס) שאל את השאלה הבאה :
"האם אתן משכנים יהודיות וערביות באותו החדר"?
עכשיו שתבינו, הוא שאל את זה בפה מלא, ללא כל התנצלות, בחוסר טאקט משווע ושלא לדבר על גזענות דוחה. יכולתי באותה מידה לשאול - האם משכנים חילונים ודתיים באותו החדר...?
המילדת ענתה לו בצורה עוד יותר מפגרת (התשובה הרישמית היא : כן) :
"כמו שאתם רוצים להיות בחדר עם בני ארצכם כך גם הן רוצות להיות בחדר עם בנות ארצן"
כמובן שמיד נפלט לי בקול " אבל אלו כן בנות ארצן!" וכולם צחקו.
יש אנשים רעים ודבילים בעולם.
______________________
ונעבור למסיבת :
זו היתה הזדמנות מצוינת להשוויץ בבטן, בשימלה ובתסרוקת ובאמת הרגשתי טוב עם עצמי.
הגענו שנינו יחסית מוקדם עם כובעי הגמדים שלנו (כובעי הבורגר ראנץ יותר נכון...) ומיד נשמע קול מוכר מתוך דמות ליצנית.
מסתבר שזה היה ערן כפיראט בכלל 😄 אוש איים כל הערב לצלמו (בעיקר שהיה מוקף בבלונדיניות שוות) ולשלוח לבוס שלו. הליצן-פיראט דווקא השתעשע מהרעיון.
לאחר החיבוקים נישוקים עם כלת המומולדת המקסימה התפננו לעניננו - שכללו בעיקר שהייה מבוטטת על הספה הנוחה וריקודים מבוטטים לפרקים, תוך כדי התמנגלות מינורית עם העוברים ושווים.
אני כל הזמן בבית וכל כך שמחתי לפגוש חברים אהובים!
עלי לתת לעצמי ח"ח על הרעיון שהתיש הסקוטי חייב, אבל פשוט חייב להוריד את תחתוניו,
שמחתי סופסוף לפגוש בג'ינג'ית הסקסית, להחמיא עד אין סוף לפיה של סינדראושה המוכשרת בטירוף על הכישרון הרב ובכלל על המראה המלבב והשקסי, לזהות את הבלונדינית רק על פי הליכתה וכמובן להתחבק, להתנשק ולהסתחבק עם בננות יקרות ירושלמיות, גדריסטיות, תל אביביות ושרוניות שהתגעגעתי אליהן עד מאד.
החמצת הערב מבחינתי היתה אי התערבות על מתי היא תגיע.
אני טענתי שאחרי 11 וחצי ואוש טען שלפני.
ברור שיכולתי לנצח בקלות אבל אי הסכמה על גמול הולם הרס את הכל.
הרעיון המקורי היה להתערב על ירידה אבל אוש טען שבכל מיקרה הוא מקבל מתי שהוא רוצה אז אין בכך טעם והציע שאם הוא ינצח אכין לו ארוחות ערב במשך שבוע שלם!
זהו מחיר עצום! והוא לא היה מוכן לשלם מחיר שווה ערך (סשן פומבי).
חשבתי לבקש ממנו שאם אנצח ירד ממני בענין אי השימוש באפידורל (הוא הכניס לעצמו לראש שאפידורל זה מאדדדד מסוכן ועדיף ללדת בלי, כל הנשים שאמרתי להן את זה הגיבו אותו הדבר - "נראה אותו..."), אבל זה לא היה מחיר שווה ערך לארוחות יומיות.
אז ירדנו מהענין ואכלתי אותה.
נהננו ביותר אתמול, למרות שאם יכולתי לצרוך אלכוהול ולהיכנס לאוירת ההשתרללות כמו כולם, הייתי נהנת יותר אבל בהחלט חשתי מבורכת.
מבורכת כי אני נהנת משני העולמות -
גם זוכה לבילויים מענגים כאלו, לחברים מקסימים כאלו
וגם זכיתי בגדול - באהבה אמיתית, בעוד רבים וטובים ממשיכים לחפש וטועים רבות בדרך.
אדם אחד החמיץ את ליבי.
יודעת שאין מה להגיד
יודעת שהוא מעדיף שלא אגיד
אבל לא יכולה שלא לחשוב עליך ולהתרגש ממך.
אותו חיבוק חם באמצע הרחבה בודאי לא עודד אותך אבל הרגיש לי כקירבה עצומה.
אנא דע ששנינו חושבים עליך רבות וכואבים את כאבך.
לפני 16 שנים. 29 בדצמבר 2007 בשעה 17:55
