אושה לנד

סופסוף התישבתי
כל מה שמספרים על חסך השינה, על אובדן העצמיות נכון
אבל אני לא פה כדי לקטר. אני פה כדי לפרוק
ולזכור

עברה עלי חוויה עוצמתית ביותר שהופכת מעומעמת יותר ויותר עם כל יום שעובר (או לפחות עוצמת הרגשות פוחתת) היות ומצבור שלם של חוויות ורגשות חדשים מופיעים להם.
אני רוצה לכתוב ולכתוב
לא לשכוח שום דבר
לתת לעצמי את הפורקן החשוב הזה, את האפשרות לעכל
וכדרכי בקודש אני רוצה להתחיל מההתחלה
חלק חלק
בס-ב-ל-נ-ו-ת

אולי לחלקכם תהיה הקריאה קשה ו/או משעממת ובלתי רלוונטית
אבל אם אי פעם רציתי לכתוב את הבלוג הזה עבורי - עתה זו הזדמנות הפז

נתחילה :

הלידה - חלק א'
-------------------
כידוע התאשפזתי בשבת עקב הריון עודף. 42 שבועות כבר מאחורי ופוקסי מסרב לצאת.
דקות ספורות לפני שניתנה לי זריקת הזירוז הראשונה החלתי לחוש בצירים.
מאד יתכן שחשתי אותם בעבר ולא זיהיתי אותם. מדובר בכאב בטן קטן, מן לחץ מהול בכאבי מחזור. קטן עלי.
לאחר זריקת הזירוז הראשונה התחלתי לחוש את הצירים "על אמת".
זירוז גורם לתחושות כאובות יותר גם אם הצירים אינם משמעותיים ולא מביאים לפתיחה (בדיוק מה שקרה לצערי).
את הזירוז השני קיבלתי רק ביום שני בבוקר והפעם לא הורגשו אף צירים. כנראה המתמחה שהכניס לי את הפתיל לא ידע מהחיים שלו.
פשוט יום מבוזבז.
בערב כבר קיבלתי את הזירוז השלישי במספר ומיד הוא התחיל לפעול.
הכאבים החלו להופיע כל 3 דקות ואושי שלי טייל איתי ברחבי ביה"ח תוך כדי עזרה בהקלת הכאב כפי שלמדנו בקורס (אשכרה עזר).
בלילה שיחררתי אותו לביתו כי חשתי שזאת רק ההתחלה והוא יצטרך את הכח להמשך (כמה שצדקתי!).

ניכנסתי למיטה החדשה בביה"ח (החלפתי חדר, לא יכולתי יותר לסבול את השכנה הארגנטינאית והדודה שלה בדיבור הטלנובלאי האינסופי) וניסיתי להירדם.
השינה לא הגיעה, אך הכאבים כן.
סרבתי בינתיים להקלה רפואית בכאב והסתובבתי לי עד שלא יכולתי יותר.
התקשרתי לאוש וקיבלתי ממנו אישור לקבלת זריקת ההרגעה (כן.. כן.. אישור. יש משהו מאד בדס"מי בזוגיות שלנו גם ללא קשר ישיר למין. אני כל כך מכבדת וסומכת עליו, ולעיתים אף חוששת לעשות כנגד רצונו).

שכבתי לי במיטה וחיכיתי לזריקה המיוחלת. במקביל נשמעות מילות הרגעה באזני דרך הפלאפון.
כמה שהוא עזר לי באותה העת! הוציא אותי מההיסטריה והדריך אותי בנשימות דרך הטלפון.
את הזריקה בתחת קיבלתי מאחות מקסימה שהרגיעה אותי אף היא ולא עברו מספר דקות והסם התחיל לעבוד.
זריקת טשטוש שאמורה להרגיע ל4-5 שעות טישטשה אותי היטב לתוך השינה ואף לאחריה. נדמה כי עד סוף הלידה עצמה ריחפתי לי בענן של מורפיום.

בבוקר אוש ואמא שלי הופיעו ומצאו אותי מטושטשת...
והפתיחה? הגענו כבר ל2 אצבעות!
ייפי קיי יאי...
למה הכל קורה כל כך לאט? עם כל כך הרבה כאבים?
לבסוף החליטו להוריד אותי לחדר הלידה (למרות הפתיחה הקטנה) והגענו לשם בסביבות הצהריים.
את הדרך לשם עשיתי על כיסא גלגלים (מן נוהל שכזה) די מבסוטה.
ניכנסתי לחדר ומה רואות עיני? טלויזיה רגילה ולא פלזמה כמובטח! איזו חוצפה!
זו הפעם האחרונה שזה הטריד אותי...

הגיע החלק לו חיכיתי ולא (לא ולא לו) ציפיתי - החוקן
אף פעם לא עשיתי (קצת מים בצינור של האמבטיה לא נחשב) ובטח שלא ע"י מישהו אחר.
החדירה לי המילדת את החומר והוראתה לי להמתין כ10 דקות
אל תשאלו מה קרה לחסרת סבלנות שכמותי...
תארו לעצמכם ממטרה
פאדיחות!!!
אבל עברנו גם את זה

המשך יבוא...