אושה לנד

על המיטה, בתיקווה נקיה, לבושה ב"שימלה" ורודה ומחכה לבאות.
הבאות משמע צירים כואבים אך ניסבלים. נכנסים אנשים – אחותי, דודה שלי, חברתי הרופאה ואני כל ציר נושמת ומתפתלת אך שורדת. חיברו אותי לכמות קטנה של פיטוצין (חומר מזרז שניתן רק בחדרי לידה) וזהו. מידי פעם בדקו פתיחה. נאדה. הגעתי בקושי ל2 וחצי והנה הכאבים הופכים לבלתי נסבלים.
בחדר איתי, מלווים אותי תמיד אימי ובעלי. הוא ליטף וניסה להקל על הכאב אבל המגע שלו הרגיש לי כמו ניר זכוכית וחשתי שאני מעליבה אותו.

האם לקחת אפידורל?
אוש מעדיף שלא. הוא נורא מפחד והיה מעדיף שאסחוב כמה שיותר בלי.
אני גם מפחדת. מפחדת שאפידוראל יעכב את הלידה. אבל הכאבים!
האם אני מסוגלת לעמוד בהם? לכמה זמן?
אני שידועה בכוח הסבל שלי. שמקבלת הצלפות חזקות ולא מוציאה הגה?
בסוף מה שמכניע אותי לא היה הכאב אלא עמדת הרופאים – שלא יגבירו את הפיטוצין עד לאפידורל.
אני רוצה לזרז את העניינים ולא לעכב אותם.
תנועת ראש אחת של אימי נתנה לי את האישור הסופי. מאד היה קשה לי לעשות זאת בניגוד לרצונו של אוש.
הגיע המרדים והורה לי לשבת בגב כפוף על המיטה. הפכתי למאובנת. פחדתי כל כך לזוז והתפללתי שלא יגיע איזה ציר או שיעול סורר. הוא לחץ לי על הגב וזה כאב נורא אבל הדיקור עצמו היה שטויות. ציפיתי להרבה יותר גרוע ולשמחתי שזה עבר בשלום. או כך חשבנו...
לא עוברות דקות ספורות והחלתי להרגיש את העילפון מתקרב. כמעט איבדתי את ההכרה ואושי שלי נלחץ נורא. חשב לעצמו שלא היה צריך לאפשר לי לעשות זאת.
אבל עשיתי זאת וההקלה העצומה שהרגשתי בלתי ניתנת לתיאור. לא רק הכאב שנעלם אלא גם הידיעה שאני מחוברת לצנטר ולא צריכה לדאוג לPP
הצנטר היה הראשון. לאחריו נכנסו עוד 2 כבלים לשם...

2. ניטור פנימי.
3. צינור מים. החליטו לפקוע לי את המים כדי לזרז את העניינים ולא יודעת מאיזו סיבה החליטו לעשות לי אולטראסאונד וגילו שחבל הטבור מסביב לצואר התינוק. הפתרון היה להחדיר לי צינור מים כדי שהרחם יתמלא בנוזלים וחבל הטבור לא יתהדק. כל הלידה נכנסו ויצאו ממני מים. הרגשתי כמו המזרקה של אגם.
התחלנו לצחוק על זה, אני והרופאים. 3 בכוס, אפידורל בגב, פיטוצין ומים בידיים וניטור חיצוני על הבטן. אולי פי הטבעת היה המקום היחיד שלא היה מחובר למשהו.
מתפללת שזה יעבוד. שהמים יבצעו את תפקידם אך בעיקר מנומנמת. כל הזמן מרגישה מטושטשת ומתאפצת לי. בניגוד אלי אוש ערני לחלוטין ולא מפסיק להתבונן במכשירים. לשים היטב לב לדופק העובר – שירד לו. ירד וירד ולא התאושש.
תוך שניות החדר התמלא אנשי צוות.
כשהיינו בסיור המקדים שאלה אחת ההריוניות איפה הרופאים ונענתה שלידה זו את והמיילדת שלך. יש רופא שמסתובב מידי פעם ובא לעזרה בשעת הצורך. בפועל יש אינספור רופאים, אחיות ומילדות שמסתובבים ובודקים, במיוחד בשעת משבר.

הדופק כאמור ירד ולא עלה ומיד הוכרז מצב חירום. הוחלט על ניתוח קיסרי במיידי.
תוך שניות הפשיטו אותי, הסירו ממני חלק מהמכשירים, הורידו לי את הסרט האדום של היד, אותו סרט שקיבלתי מאימי שגילינו על הCMV ועם כל האתיאיסטיות שלי האמנתי שמברך אותי. אמא שלי ענדה אותו על ידה ואוש ביקש מאמא שלי שתישאר איתנו כמה שיותר. הסרט והיא מיזלו אותנו.
עם כל הלחץ הזה והדחיפות לנתח היתה בי אמונה חזקה שזה לא יגמר ככה. הילד שלי לא יוולד בקיסרי.
כמובן שלא התווכחתי וחתמתי מיד על ההסכם לנתח. אפילו כבר גילחו אותי (בחיים לא היה עלי סכין) כשפתאם נשמע הצפצוף התקין והמבורך של המוניטור העוברי. נראה כי הדופק חוזר לתקנו ואיום הניתוח הוסר. נשמתי לרווחה.
הפיטוצין הוא זה שגרם לדופק לרדת ולכן הפסיקו לי אותו. למזלי הלידה התחילה להתפתח לבד עם פתיחה סבירה. זמן רגיעה היה זה. אני כל הזמן נימנמתי עד שהתחלתי לחוש כאבים עזים. הדפוקים שכחו לחבר אותי מחדש לאפידורל! קראתי בלחץ למרדים ואחד חדש הגיע ובציניות מגעילה עשה טובה וחיבר אותי. אנחנו עוד נחזור אליו...

השעות חלפו והפתיחה מתקדמת. חשבתי לי שעד 6 בבוקר אהיה מאחורי זה. חשתי מידי פעם כאב ראש ומדדו לי חום. רעדתי לא פעם, אולי מהאפידורל, אולי מהפחד שהשלב הקשה מתקרב. ב8 אצבעות גם נתנו לי אנטיביוטיקה בגלל העבר הקרדיולוגי שלי. מה שהיה לי מאד קשה היה הצמא. אסור לשתות בחדר לידה אבל מידי פעם הגנבתי שלוק של מים ופינטזתי על קולה או ספרייט. אפילו היה לי קריבינג לאגס עסיסי (אמא שלי זכרה את זה ואחרי הלידה הביאה לי אגסים). היו איתי סוכריות שמותר היה למצוץ. מצצתי אחת מהן כל כך חזק מהלחץ עד שיממה אחרי הלידה כאב לי החך בטירוף.

זה הזמן לדבר על המיילדים שלי. כמה משמרות החלפנו. הצוות הרפואי היה מדהים! אחד מהרופאים גר לידנו וקשקשנו על הסושייה השכונתית (לא ברור איך לא התפדחתי להתערטל בעירום מול כל כך הרבה אנשים, אפילו כאלה שיש סיכוי שאפגוש באזרחות). בתחילת הלידה היתה לי מילדת צעירה ומקסימה ושהסתימה המשמרת שלה הגיע מיילד. הייתי קצת בשוק. גבר מיילד?! בסוף מסתבר שזה "המיילד" המפורסם מבלינסון והוא היה מדהיםםםםםםם! סופר מקצוען ברמות מטורפות. יותר טוב ממרבית הרופאים הצעירים.
גם שהסתימה לו רשמית המשמרת הוא לא זנח אותי עד שנתן לי את האנטיביוטיקה והעביר את כל המידע החיוני למיילדת שבאה אחריו, וזה היה קריטי. אבל תיכף אגיע לשם. קודם אחזור למרדים הדגנראט.
כשהגעתי לפנות בוקר לפתיחה של 10 אצבעות המכשיר של האפידורל התחיל לצפצף. השקית עם החומר היתה לקראת סיום ואני נכנסתי לפאניקה. כל הלידה הייתי ילדה טובה אבל הרעיון לעבור את החלק הקשה ביותר בלי אפידורל גרם לי למצוקה גדולה. קראתי לו בהיסטריה. הרופאים קראו לו בשמי 4 פעמים ולבסוף הוא הגיע, בצעקות. צעק עלי איך אני מעיזה להעיר אותו. שהוא 24 שעות על הרגליים ורק ניכנס למיטה. שלא כואב לי ויש עוד חומר ספייר במכשיר. שלא יזבל את המח. זאת העבודה שלו ומאיפה לי לדעת שיש ספייר? וכן התחיל לכאוב לי, לו רק מהפחד וההיסטריה. התחננתי אליו שיחליף את השקית. עשה טובה והחליף. כל כך ריחמתי על היולדת ממול שהפסקת חשמל כיבתה לה פעמיים את המכשיר והיא צעקה לשמיים עד שהדביל הגיע. יכולתי לשמוע אותו צועק על המיילדת "מה? אני טכנאי?!"

השעה כבר אחרי 6 בבוקר, למעשה תיכף הדד ליין מסתיים (השלב העיקרי של הלידה חייב להסתיים תוך 3 שעות), אני בפתיחה של 10 אצבעות אבל המיילד המוכשר בודק ומוכיח לכל הרופאים שלא ניתן ללחוץ עדין. שהראש של העובר לא במקום, הוא מוארך ובהטיה הצידה. הוא במקצועיות רבה מעביר את כל המידע למיילדת החדשה. שוב פחדתי שנוטשים אותי, במיוחד הוא שהשרה כל כך הרבה ביטחון. אבל היא היתה האישה הכי מדהימה בעולם!
שוב דיברו על קיסרי, על ואקום במיקרה הטוב. ולי היתה אמונה חזקה שזה לא יגמר כך! לא יכול להיות שעברתי את כל זה בשביל ניתוח! ועוד בשלב הזה שהתינוק כבר בתעלת הלידה וניתוח משמע לדחוף אותו בחזרה פנימה. המיילדת הדריכה אותי לשכב על צידי וללחוץ בכל ציר. המיילד שקשה היה לו לעזוב בדק אותי ועודד אותי שהראש של התינוק זז קצת. זה נתן לי המון כוח. מוזר לשכב כך על הצד ברגלים סגורות, לנחש מתי יש ציר (עם אפידורל זה מרגיש כמו לחץ קטן בשלפוחית) וללחוץ בכל הכוח עד שכבר כואב. באוזניים מוסיקה מתנגנת לי, מוסיקה קצבית כדי שאתעורר ואתמלא באנרגיות. נמנמתי לי מתי שאפשר ולחצתי בכל הכןח כשהתאפשר. לא פעם נשברתי ואוש שהיה מודע הרבה יותר ממני לזמן הדוחק הפציר בי והנחה אותי כמו דום קשוח ובעל אוהב.

נראה כי הלחיצות עזרו. מידי כמה דקות נשכבתי על הגב עם רגליים פתוחות והאצבעות של המילדת בתוכי. "תלחצי כאילו את רוצה להעיף אותם החוצה". ואני לחצתי ובלב קיללתי "תוציאי ממני ת'אצבעות שלך יא כלבה!". זעם תמיד עוזר. זה היה קשה וכואב מאדדדד למרות האפידורל. היא חתכה אותי (למרות שהקפדנו על עיסוי הפרינאום) וחפרה בתוכי. רגל אחת על אמא שלי (שעבורה זו היתה חוויה מתקנת כי איתי היא עברה לידה קשה ודומה) ורגל אחת על אוש (שראה הכל! מיעצים לנשים שהגברים שלהם לא יצפו. שיאחזו בידיהן, ילטפו וירגיעו כדי שלא יגעלו אחר כך בסקס איתן. הבעל שלי היה מעורב בכל הלידה. היה חלק מהצוות וכשעזר לי להתרחץ אחריה ואמרתי לו שלא יבהל מהדם בתחבושות, הוא נורא צחק. כאילו שקצת דם יזיז לו אחרי מה שראה).
לחיצה אחת אחרונה, שהרגישה לי שונה לאחר מילות העידוד שרואים את הראש, עשתה את העבודה.
בבת אחת הפוקסיון שלי יצא החוצה ואת ההרגשה הזאת קשה לי לתאר.
פרץ של דמעות
אי אמון
שוק
אושר גדול

יום רביעי, 6/2/08. 8 וחצי בבוקר. רחצו אותו, רופאת ילדים בדקה אותו מידי כי בלע מים מקוניאלים, ארזו אותו היטב כמו חבילה של פדקס והגישו לי אותו. מיד חיברתי אותו לציצי ולא הספקתי כלום! הוא נלקח ממני והשלייה יצאה החוצה. ניקו אותי, תפרו אותי והאדרנלין הציף אותי.
אוש לקח אותו לתינוקיה וההורים הגיעו. אבא שלי מסכן, שעות לבד בחדר המתנה ולא ידע מה קרה לי. חשב על הנורא מכל. שלחתי SMS ל35 חברים וחמי החרים לי את הפלאפון. הודעות התחילו לצפצף והוא לא הבין למה יש לי חבר בשם המלט... אמרתי לו זה שם חיבה 😄

חוויות רבות ומתלתלות עברו עלי בימים הבאים
על כולן ארצה לכתוב
אבל פרה פרה

דרך אגב – שלום העגל הנימול מצוין והוא אפילו נתן לי לישון קצת היום, שלא לדבר על לכתוב.

המשך יבוא...