אושה לנד

כשאוש קרא את הפוסט הקודם על הלידה הוא אמר לי שהוא אפילו לא מתקרב לתאר את עוצמת הרגשות שחווינו. בקריאה חוזרת אני נוטה להסכים איתו. הכתיבה היתה טכנית למדי. חשוב היה לי לתאר את הפרטים, להעביר את המידע ולשמר את הזכרון אבל לא יודעת אם היה עיבוד של רגשות.
כמו אדם שחווה טראומה שרוצה לספר ולספר את שעבר אך במקום להקל ולפרוק ענדתי את הסיבוכים כמדלית גבורה. במשפחה שלי אני נחשבת לעדינה ולחלשה אבל עשיתי זאת! הצלחתי ללדת ועוד רגיל. אני יכולה להתחרות עתה עם כל אחת! אני יכולה להיות גאה בעצמי!
אבל זו אינה תחרות.

הלידה מאד חיזקה את הקשר שלי עם אמא ועל כך אני שמחה מאד
מה לגבי הזוגיות? אינני יודעת. זה עוד טרי מידי.

מה למעשה הרגשתי ברגע שהוא יצא?
הקלה?
אושר?
פשוט לא ברור לי. מן פרץ אדיר של רגשות שעד עתה אינני קולטת. לא קולטת שהיצור הקטן הזה שייך לי. מאושרת שהבאתי אושר גדול למשפחתי אבל זהו אינו לב הענין. ילד אינו גביע ואני עוד לא יודעת איך לגדל אותו. אני יודעת שאינני היסטרית. היוצרות התחלפו מעט. אוש הרגוע, "הסלע" שלי הפך לאב דואג ומודאג ואני, לא אפאתית בדיוק אבל רגועה יותר. נותנת בשמחה את המושכות לאחרים כשניתן אבל עומדת על שלי (על טובתו הבלעדית) כי זהו תפקידי הראשי בחיים.


השבוע הזה, מהלידה ועד הברית היה הקשה בחיי, פיסית ומנטאלית.
האופוריה המדהימה לאחר הלידה התחלפה לכאבים פיסיים בגב ובכוס והצוות הרפואי המדהים הפך למחלקת יולדות ותינוקות אדישה ולא מכוונת.
ישנתי מעט לאחר הלידה במיטה הנוראית. שותפתי לחדר היתה בחורה מקסימה שהיתה איתי גם בהריון בסיכון ואת הקטנצ'יק לא ראיתי כמעט. טיפלו בו בגלל המים המקוניאלים ואני ניצלתי את הזמן למנוחה והמתנתי לבוא האורחים. ראשון הגיע אחי החיל שמיהר להגיע משדה בוקר והתרגש נורא להפוך לדוד. שאר המשפוחה הגיעה עם מתנות ותופינים ואני חיכיתי לאחר כך, לאוש שיקלח אותי.
נקיה ורחוצה הלכנו אליו שנינו. הרגשנו כמו שני ילדים קטנים חסרי אונים והכוונה. פחדנו לגעת בו וכשהציעו לי להניק עשיתי זאת באי-הצלחה מסחררת. ניסיתי ללמוד משאר הנשים אבל הוא כזה פצפוני ואני לא יודעת מאיפה להתחיל בכלל! ויתרתי על הנקת לילה וניצלתי את שעות השינה, למרות התחושה שאני אמא גרועה, תחושה שנתן לי המקום הזה. לא הסבירו לי מה הנהלים בכלל, מהן "שעות הפעילות", מתי לקחת ומתי להחזיר וחשוב מכך – כיצד להניק. אבל הצלחתי! פחדתי כל כך להישאר איתו לבד, אפילו בביה"ח הענק והעמוס ודודה שלי נחלצה לעזרתי. בערב שהגיעו כולם והצגתי אותו ואת כישורי ההנקה שלי לרהבה הייתי גאה ביותר אך כשבלילה באתי לבקרו בתינוקיה ביקרה אותי האחות מהגיהנום על כישורי ההורות הגרועים שלי. "איפה היית? למה לא החלפת לו? הוא עשה קקי!". בכיתי. גם הסימלאק הדוחה שנאלצנו לתת לו כי החלב שלי ממש לא הספיק לו עשה לי הרגשה רעה. ההנקה הפכה לקשה עוד יותר ובלית ברירה נאלצתי גם אני במשך הלילה ולמחרת להאכיל אותו בזבל הדוחה הזה. היינו חייבים שהוא יעשה PP כדי לקחת דגימת שתן לבדית הCMV, דבר שהתברר כלא פשוט בכלל ועיכב את השחרור שלנו מביה"ח.

הגענו סופסוף הביתה בשישי אחה"צ במצב רוח מרומם. התמוגגתי כל הדרך הביתה להביט בו עטוף בבגדים שהלבשתי לו קודם בעזרת חברה שלי (הרגשנו שאנחנו משחקות בברביות), חבוש בכובע מצחיק, נהנה מהנסיעה בסלקל. ניכנסתי הביתה שהיה עמוס בדברים חדשים, הבאלגן חגג והבטן קירקרה.
אחותי קנתה לנו מקדונלד וטרפתי ברעבתנות. הרגשתי אושר עילאי, לא הפסקתי לצחוק עד שכאבו לי התפרים.
התקלחתי והתפנתי לעבודה החשובה ביותר - הנקה. הנקתי אותו יופי עד שהרגשתי לחץ נוראי. הייתי חיבת לשירותים! ומחוסר ברירה הפסקתי את ההנקה. בינתיים הגיעה המשפוחה והקטנצ'יק התחיל לבכות. אוש התעצבן עלי ונתן לי להרגיש חרא שאני זונחת את הילד שלי באמצע ההנקה. מהרגע הזה הכל הפך שחור. העיפות השתלטה עלי, כל מילה של חמתי העלתה את זעמי ושסוף סוף הנחתי את הראש על הכר ונירדמתי קצת הוא בכה ואני כמו בול עץ חרפתי. אוש העיר אותי וצעק עלי שאיך אני מעיזה לישון שהילד שלי בוכה וצורח 10 ס"מ ממני. נשבעתי לו שלא שמעתי כלום!
הרגשתי כמו אמא נוראית, אפילו לא אמא. הייתי עצבנית, כעוסה ועצובה ופשוט בכיתי נורא.
הבייבי בלוז השתלט עלי וחמי סיפר לי לאחר כמה ימים שהיו בטוחים שמתחיל לי דכאון אחר לידה.
שום דיכאון – רק בעל לחוץ ומלחיץ שמכאיב ופוגע.
אבל מותר לו. לא רק אנו הנשים עוברות משבר. גם לגברים מותר להילחץ ולכאוב ולדאוג ולבטא את המצוקות שלהם. הבנתי אותו. אני עדין מבינה.

המשפוחה קילחו אותו, אני עדין לא מעיזה ונשארנו שלושתינו.
הלילה הראשון.
סיוט!!!!!!!!!!!!!!!!!
כל הזמן בוכה, איך שנרדם והושם בעריסה מתחיל לבכות שוב, ההנקה לא מצליחה ואנחנו מערבבים לו עם האינסטנט סימילק הדוחה מהביה"ח. בסוף עשה קקי ונרדם. טיפלנו בו בשיתוף פעולה אך התקשינו מאד, בעיקר מנטאלית.
למחרת המצב השתפר מעט אבל הסיוט הלילי חזר על עצמו. כך גם בלילות הבאים.
במשך היום לא הייתי לבד (אוש דאג לכך שהרים קצת צעקות) ובלילה התפללתי שישן קצת, במיוחד עבור אוש שנוהג כל יום לעבודה. יש לו איזה שעה כל ערב שהוא פשוט מתחרפן ולא היתה ברירה לתת לו את הסימילק. נקרע לי הלב כל פעם שנתתי לו ת'חרא הזה שגורם לו כאבי בטן.
אבל לאט לאט העניינים הסתדרו. הזמנתי יועצת הנקה הביתה וכיום אני רק מניקה.
ביום רביעי חתכנו לו. איזה מנהג ברברי אבל הכרחי בעיני. הסתתרתי בחדר ובכיתי ובערב בכיתי שוב וביקשתי ממנו סליחה. כנראה לאות הזדהות הכאבים מהתפרים רק התגברו לי (עד היום) ואני לא מפסיקה לדמם. החלטנו להישאר קצת אצל הוריי ולהפתעתנו הרבה ישנו! הוא הרבה יותר רגוע, ישן ואוכל כמו כל תינוק נורמלי ואמא שלי עוזרת לנו מאד!
המון אושר הביא איתו הקטנצ'יק הזה, הבוביל'ה של אמא. קושקושוני.
מאד קשה לנו אבל הקושי נהיה יותר נח והאושר עילאי.