אושה לנד

אז ביטלו לנו את הטיסה (אל דאגה, מצאנו אחרת שאמנם מסבכת את העניינים אבל מה לא עושים בשביל הילדים)

ולא הופתעתי. הכנתי את עצמי נפשית לזה.

הרבה הכנות נפשיות אני עושה לאחרונה. נביאת זעם.

פסמיסטית כמנגנון הגנה.

הוא אומר לי שאם יש 2 אופציות , 2 פירושים אז לבחור את הטוב מביניהם. אבל אני מראש מחליטה שהטוב בלתי אפשרי. איך יהיה אפשרי? איך כשכל פעם שאנחנו מתקרבים מקבלת מכה בכנף? רוקדים טנגו ניצחי - שני צעדים קדימה אחד אחורה. אמנם יש מגמת התקדמות אבל העצבים המרוטים שלי מתקשים לעמוד בזה.

שלום. אני נוסעת. לא ללונדון.

שבוע + של מרחק מהכל. התמקדות במשפחה ולא בחיי החברה. "זה יעשה לך טוב"

איך טוב אם כשאחזור מחכה לי רע?

טוב, אני מגזימה. אולי אופתע לטובה. אולי לא יתבטלו התכנונים וירקמו אחרים. אבל בנקודת הזמן הזו , שהשליטה לגמרי לא בידיים שלי, אני מתה מפחד.

פחד לאבד אותו ועוד יותר את עצמי.

לא רוצה. רוצה שיבחר בי (לא על פני מישהי אחרת, זה לא הענין בכלל). רוצה להמשיך את מה שהתחלנו. את מה שלא מיצינו.

נראה לי שהוא עושה מאמץ. שאני חשובה לו.

הלוואי וזה יצליח לנו.

Only time will tell