היתה לי פעם bffית , לפני כמה גלגולי חיים, שטענה שאני גרועה בלספר סיפורים. שהם תמיד חסרי פואנטה אצלי.
כושר הביטוי בעל פה שלי לוקה בחסר. מקנאת כל כך באנשים רהוטים. קשה לי לדבר מול אנשים. קשה לי להקליט הודעות קוליות, גם כי אני שונאת את הקול שלי (בדיוק נזכרתי בבחור שאסף אותי לדייט פעם ראשונה והופתע מהקול שלי), וגם כי חוששת שיתבלבלו לי המילים.
כשאני רוצה להגיד משהו אני מדברת מהר מידי כדי להספיק הכל לפני שיקטעו אותי. בצבא אפילו "אימצתי" לעצמי גמגום קל עקב חרדה.
אבל שאני כותבת... שאני כותבת אני אדון לעצמי.
יכולה לחשוב על כל מילה ומשפט. למחוק ולחזור בי.
לנתח ולנסח. להעביר מסרים סמויים וגלויים.
כתבתי לראשונה בעבודת שורשים בכיתה ז.
לקח לי עוד 16 שנים להתחיל לפתח את הכשרון הזה פה בבלוג. עד היום כשאני רוצה לעשות סדר במחשבות, לנסח משהו מדויק, אני בוחרת לעשות זאת פה, גם אם אף אחד לא קורא.
עוד 16 שנים עברו ואני עדין בת 16. אפילו הוא צחק עלי שסיפרתי לו מה עושה. אבל אני מקדימה את המאוחר.
אתם רואים? כאן אני יכולה לתת ספויילרים.
רציתי לשמור את זה לעצמי. לעכל. לרחף מעל העננים קצת אבל זה לא היה ראלי. אני לא יכולה לשמור סוד (של עצמי) לנצח. אפילו לא יומיים.
לא רציתי לגנוב לאף אחת את הרעם. רציתי להוריד פרופיל. אמרו לי שאני באובר, במאניה, מוגזמת, פלרטטנית, מאיימת, פוגעת.
לא רוצה לפגוע באהובות שלי. מנסה לקחת אחריות על הטעויות שלי אבל גם לא רוצה להקטין את עצמי.
אני הופכת סופסוף לאישה שרציתי. בטוחה בעצמה.
אבל זה לא הסיפור.
יש מלא מלא דרמות והן לא לכאן.
אני מתפזרת. רוצה להיצמד לסיפור.
במקום לתת לכם ישר את השורה התחתונה אני עושה בילד אפ. הבעיה שמרוב בילד אפ אני לא תמיד מספקת את הסחורה. ובכל זאת מנסה...
אז סיפרתי להן, כי כבר היתה לי תחושה שאחת יודעת ולא רציתי לגרום לאי נוחות. והתגובות?
" איזה צמד של מלכות דרמה אתם!"
"אבל נו זה היה ברור!"
"מה כבר חדש? מה ההבדל?"
בואו אספר לכם ונראה איך תגיבו אתם :
(אושי : אין פה משהו שאתה לא יודע, ובטח לא תיאורים מיניים אבל אם לא נח לך אתה יכול להפסיק לקרוא. גם מי שלא בא לו לקבל הרעלת סוכר)
ככה סיפרתי גם להן :
בשבת עם כל הדרמות דיברנו הרבה. הייתי טעונה ובוכיה. פחדתי שהרסתי, שפגעתי וניסיתי להבין.
גם הוא היה שם בשבילי, העוגיה.
יש בינינו קווי דמיון רבים. גם הוא פגע לאחרונה בהרבה חברים. משקפים זה לזו המון דברים. והוא מקשיב ומכיל ומחזק ומלמד אותי גם איך להתמודד. הקשר מתחזק.
לא זיונים רק (שלא צולחים) אלא גם חברות.
ושוב עולה הניגון... אותו נושא לעוס. עד כמה ישבר לי הלב.
אנשים שואלים, אנשים מזהירים והוא שוב ושוב עם אותה מנטרה :
"את יקרה לי, את חשובה לי, אני רוצה אותך בחיים שלי.
אני רוצה אותך בחברות ואם תירצי גם עם מיניות"
וזה נפלא ומקסים וגם מה שאני רוצה
אבל אני רוצה גם הדדיות. ברגש.
והוא לא שם. אומר את זה במפורשות. מציע לי לפרסם פוסטי הכרות ואני מתעקשת שזה רק שוני בהגדרות.
שבתכלס שנינו רוצים אותו דבר :
לא בלעדיות, לא מחויבות. כייף טהור.
חברות, מיניות אבל מה עם הרגש?
ומה עם רשמיות? מה עונים לאנשים שכל הזמן שואלים?
הוא עונה בבדיחות הדעת. זה לא משנה מה אנשים חושבים. לי משנה מה הוא חושב שאומר להם: הכל חוץ מ"כן". אני פשוט אומרת "לא".
וחזרתי ואמרתי לא. לא הוא לא האהוב שלי, לא אנחנו לא ביחד, לא אני לא פולי. לא אין לי תכנונים ומזימות. לא ולא.
לא כי לא רציתי. כי הבנתי שהוא לא רוצה. לא להשלות את עצמי אבל הרי יש לי אפס משמעת עצמית ואני לא מפסיקה לנדנד.
"אנחנו רוצים אותו הדבר, רק רוצה לדעת שיש לי פינה קטנה בלב שלך"
והוא מבקש להפסיק את השיחה.
ואני משתפת את אוש שמשקף ונוזף בי "את לא מבינה מה שהוא אומר לך? הוא לא רוצה! הוא אומר לך במפורשות מה כן ומה לא. תפסיקי לנסות לאלץ ולכופף אותו"
ושוב מרגישה שהרסתי ועל הבוקר שולחת לו הודעת התנצלות :
"בוקר טוב.
אני מבקשת להתנצל בפניך.
חשוב לי לעשות את זה עכשיו ולא לדחות ולכן החפירה על הבוקר.
היתה לי שיחה אתמול עם אוש. סיפרתי לו על השיחה שלנו אתמול והוא נתן לי בראש. שיקף לי את המציאות ואת הטעות שאני עושה.אני מנסה לכופף אותך, ללחוץ אותך להגדרה, לקשר, לרגש למרות ששוב ושוב אתה מבהיר לי מה אתה רוצה.
שאתה לא אומר כן אתה בעצם אומר לא וזה לא הוגן מצידי להתעקש על זה.
אני מבקשת סליחה. לא רוצה לכופף את ידך ולא ללחוץ לכלום. רוצה להנות ממך, מהחברות והמיניות בינינו.
אמשיך לענות למי ששואל בלא וחשוב מזה, אשתדל מאד לא להשלות את עצמי ולא לגרום לך אי נוחות."
הפואנטה בהמשך...
מבטיחה