אושה לנד

פעם הייתי צופה המון בטלויזיה

פעם... פעם זה אומר כל החיים, עד לפני ממש לאחרונה.

בנעוריי הייתי מכורה. אלו היו חיי.

גם בבגרותי אני זו שמתאבססת על כותר מסויים וחופרת לכולם לצפות בו. כותבת, ממליצה ודוחקת בכולם לצפות.

אבל לאחרונה... לאחרונה אני חיה את החיים.

הם יותר מעניינים, יותר מסעירים, יותר מרגשים, יותר מחרמנים מכל תוכנית.

הפסקתי לקרוא (חוץ מתכתובות ואת עצמי). גם טל ואביעד לא שמעתי מתחילת הקייץ והייתי אובססיבית במשך שנים. פתאם אין לי סבלנות לכלום. לא מסוגלת לצלול למציאות חלופית. לא מעונינת לברוח משלי (לא שלפני כן ברחתי, החיים שלי תמיד היו מופלאים, לפחות ב22 שנה האחרונות, אבל יש משהו קסום בלשקוע בעולם אחר, תקופה אחרת, אנשים אחרים. לחוות דרך הדמויות שבמסך רגש ותשוקה).

והיום? היום פחות בא לי.

זה קרה לי גם לפני, לפני 16 שנה שנכנסתי לכאן.

נשאבתי לעולם החדש ולא ענין אותי דבר אחר. 

כזאת אני. טוטאלית.  כל פעם מוצאת משהו חדש וחודרת עד הסוף. חתונה, בדסמ, עיצוב, אופנה. לפעמים זה תחום שטותי ורק משקיעה מספר ימים לצפיה נון סטופ ביו טיוב ולפעמים זה תהליך משנה חיים.

בגלל זה קשה לי עם ה"סבלנות סבלנות". עם ה"במתינות", עם גיוון ושילוב. אני מעדיפה לקפוץ ראש, לשקוע כל כולי ואז להירגע ולעבור למשהו אחר.

זה בסדר שמדובר בספרים של "זרה"

זה פחות בסדר שמדובר בענייני זוגיות. אני לא לבד בעסק הזה (בדסמ ואמונוגמיה). הולכים לפי הקצב של מי שזה יותר קשה לו? או שפשוט לפי הקצב שלו? לא משנה. בשורה תחתונה זה אותו דבר.

הוא אהבת חיי ואני רוצה אותו ואותנו ביחד ולכן שומרים על איזון. איזונים ובלמים. אנחנו מתקשרים מדסקסים ומחליטים על מינונים. על איסורים והיתרים. שלא יהרסו לנו. שיתאימו לנו ולרוב מה שמתאים לו הוא הקובע. בכל זאת הוא השולט, אפילו ללא קשר לבדס"מ. זו פשוט הדינמיקה בינינו מהיום הראשון.

אז הפסקתי לראות טלויזיה והתוכניות נערמות.

סופסוף הגענו בכיפור לבית הדרקון (התחלנו רק פרק 5. ההספק שלנו שיט) וגם צפינו עם הילדים עכשיו בסרט היח"צ של ארץ נהדרת ואז זה נגמר ואני פתאם מתעוררת. נזכרת ומחייכת.

שאני צופה במשהו אני בעולם אחר ובעולם שלי. יושבת לצידו, חוויה זוגית. הכי רגיל ומוכר וטוב ופתאם אני נזכרת ומחייכת.

נזכרת שיש לי עוד. המציאות החדשה שלי אינה הישנה.

וזה מבלבל, בקטע טוב.

המעברים האלו קשים.

שאני בבועה עם עוגי או אפילו עם אוש במסיבה או באורגיה ונגמר וצריך לחזור למציאות זה מבלבל.

חוויות מסעירות הולכות איתי הלאה.

שאני ביומיום שלי, שקועה בבית או בעבודה, שקועה בטלויזיה אני גם מתבלבלת. כי החוויות המסעירות הן נפרדות. הן לא חלק מהיומיום שלי.

אני מסימת לצפות, נזכרת ומחייכת.