בסוף זה הצליח לי. המסע העצמה הזה.
באמת שזה לא מהתנשאות ואהבה עצמית, אני מסבירה.
זה לא שחצנות או רדידות. זה תרפיה.
שיניתי לי את הפיד כבר מזמן. מילאתי אותו באימג'ים מגוונים, בכל המידות והמשקלים. העיניים שלי התרגלו גם לגופים אחרים. בחיי שזה עובד.
אני מצטלמת ומעלה וזה לא רהב או ריקנות ומי שחושב ככה שלא יעקוב. אני עושה את זה עבור עצמי. אני מתלבשת בשביל עצמי. אני מתאפרת בשביל עצמי. אני מצטלמת בשביל עצמי. אני מפרסמת בשביל עצמי.
אני עדיין שונאת כל איבר ואיבר בגופי. עדין מפנטזת על להיראות אחרת. עדין מקנא במליון אחרות אבל מודעת לזה שגם מקנאות בי, מפרגנות לי, מעריכות אותי, נהנות ממני.
שלא לדבר על נהנים...
אז מה היה לי אתמול?
עליתי על המשקל והוא הראה 2-3 קילו יותר
אבל השמלה שמסרתי וחזרה אלי יושבת מצוין ואוש אחז אותי במותני כשזיין אותי בדוגי ואמר שאני צרה יותר.
ונסענו לאירוע. אני במיטבי אבל באמת שלא ב100 מאמץ.
שימלה אדומה משיין שבמיקרה יש לה מחשוף גדול כי הכתפיים שלי צרות. מאופרת מתוכשטת ומפונפנת. תכלס כמו תמיד אבל האדום עושה לי משהו. לא נשארים אלי אדישים כשאני באדום.
הגענו לאשדוד. החברים הונילים מפעם וחברה (צעירה ורזה) בהתקף חרדה. עשתה טובה לחברתה צלמת מתחילה והתמונות בדיוק פורסמו. היא לא מסוגלת לעמוד בביקורת של אחרים. מבועתת.
התמונות מדהימות! אני תוקעת לה אותן מול הפנים. אני מבינה את המצוקה. גם לי קשה שמצלמים אותי. "את רזה, אין לך סנטר כפול ויש לך קו לסת אז מה את דואגת?!" כל אחת והשריטות שלה. לי נוספה עוד אחת לאחרונה - השקעים תחת העיניים. כבר רואים עלי את הגיל ולכן אני מצלמת את עצמי בפוזה ובתאורה שאני בוחרת לנכון. מוציאה מעצמי את המיטב ועם האימג' הזה אני יוצאת וקרה לא אחת שאני נכנסת לחדר ומרגישה בו האישה הכי שווה.
ובאירוע באשדוד אני מרגישה בנוח עם חברים שמכירים אותי 22 שנה ואני תמיד היוצאת דופן שם. במראה המוקפד. במיניות האלטרנטיבית. במה שמשדרת ובטח בימים אלו שאני כל כך מאושרת. לאחר כמה ימים קשים החלטתי בבוקר שישי לסגור את בית הקולנוע והסרטים שאצלי בראש יצאו להפסקה.
בקיצור, (יש גם עלילה לפוסט הזה, stay with me):
היה קוסם. מנטליסט. אני לא סובלת את זה אז התעלמתי. התעלמתי שהגיע לשולחן שלנו להופיע לנו. התעלמתי שתוך כדי הופעה הוא זרק לי הערה מול כולם שרק עברתי לשבת ליד חברה. התעלמתי שהתעסקתי בטלפון והעיניים לא היו עליו אבל סתומה אני לא. אני יודעת מתי שמים לב אלי. ופתאם הוא הופיע, הלך עד אלי "תבחרי מספר". אדישה לגמרי, בקושי קלטתי מה שהוא רוצה ועשיתי 2 באצבעותיי. "את הזוכה!" וואלה... ביג פאקינג הפתעה.
גרר אותי לבמה ודחף לי פתק ביד שנאלצתי לקרוא מול קהל שבוי. "אני חוזה שאת המספר הנבחר תאמר מישהי לבושה ב (פירוט מדויק של האאוטפיט שלי) וחיוך ענק".
זה מה שקורה שלובשים אדום ומחשוף. שמים לב אליך.
ומסתבר שכבר תקופה שמו לב אלי. לא שעושים עם זה משהו. לא שמתחילים איתי הרבה ולא שמסכימים לחיזורים שלי אבל שמים לב אלי. יש לי נוכחות וירטואלית ואמיתית. איך אמר לי אתמול שוקובו בקומזיץ של הפולי זקנים? " משהו נפתח אצלך. זה כמו שבחדר חשוך כולם סטיקלייטים ואת יהלום זוהר"
והבאנאדם מסטול מסטול אבל מכיר אותי בסצנה כבר 16 שנה... אפילו יותר בעצם.
אני מגיעה למקום ואם אני במוד הנכון, אם אני בלוק הנכון אני רעש וצלצולים או שקט מזמין או חיוך מפתה או עיניים טובות. לא משנה. אני פתוחה ונגישה ורואים את זה.
ומה שאני שמחה זה שלא רק רואים את זה. אני מרגישה את זה! וגם עושה עם זה משהו. מעיזה.
מעיזה לפתוח בשיחות חולין עם זרים. מעיזה ליזום אינטראקציות עם מי שמענין אותי. מעיזה לפלרטט. מעיזה לפתוח את הלב בשיחה טובה. מעיזה לאותת שאני מעונינת. ולא מתרסקת כשהם לא מעוניינים.
הם לא מעיזים.
אני רואה אותם. חלקם מביטים בי. חלקם חוששים. חלקם באמת שלא רוצים וזה בסדר גמור. לא הסגנון של כולם ולא מתאימה לכולם. חלק מאוימים. ממי שאני, מהמצב שלי או פשוט מהסיטואציה. זה שלהם.
מה שלי? הבטחון הזה. לא תמיד הוא מופיע קיים ונוכח. לא תמיד אני זוהרת כיהלום. לא תמיד אני פתוחה וחיכנית. אבל שכן - אני אוהבת את עצמי. אני אושה האמיתית זו מגיל 3, 5, 11 ואני חוזרת הביתה עם הגבר שהכי אוהב אותי ואני יודעת שיש לי עוד אחד שאוהב אותי ואני מאושרת.
