כשאנחנו הולכים לאלקטרז אנחנו הולכים לשחק.
נטו אנחנו. הוא ואני.
בלי נספחים, בלי חברים, בלי ריקודים
לא שאנחנו לא רוצים אבל ככה יוצא. אני אוהבת ללכת בחבורה ובכלל נראה לי שחודשים לא עשינו סשנים משותפים אבל אם לא יוצא אז לא יוצא ולא נמנע מעצמנו בילוי זוגי.
כבר ברביעי השיחה על בדס"מ עוררה בי געגוע
בשישי ממש ראיינו אותי על התחום
ובשבת הגיע הזמן להרגיש.
התחפשתי. מחוך שיושב לי בארון מ2014 יצא לאור. אמנם קצת גדול אבל הסתדרתי. האחות אושה כיסתה את עצמה בעליונית ארוכה כדי לצאת מהבית ולא להסתובב בדרום תל אביב עם תחת חשוף.
בפנים שלום וחיבוקים לאנשים שמכירים וגם לכאלה שלא
ודי מהר נכנסנו לעניינים. בחרנו שוב את הצלב הגדול במרכז (הוא רצה איזה ספסל כיפוף אבל קשה עם המחוך).
הוא התחיל אבל זיהה את חוסר הריכוז שלי. יותר מידי הסחות דעת. יותר מידי נשים בביגוד מענין. "תרכז אותי"
והוא עושה דבר חכם- מכסה את עיניי. רק המוסיקה נשמעת והעולם נעלם. סידרה של סטירות בכלל מאפסת אותי ואפשר להתחיל על אמת.
קצת מקדימה והמון מאחורה.
המון זמן לא הצליף בי כך. המון. חזק.
אני לא זזה אז מבחינתו זה לא מספיק כואב לי.
איזה כאב? החיוך שלי אומר עונג טהור.
השירים שהתנגנו קלעו בול. גם הוא אבל מה שהכי התאים זה המהלך הבא שלו. ביקשתי הפסקה והוא אכן הפסיק עם האימפקט אבל לא עם הסשן. עדין עם כיסוי העיניים הוא מוביל אותי לאזור אחר במועדון. חוסר השליטה עשה את זה. צללתי פנימה , תחתיו. הוא מושיב אותי למרגלותיו, חושף. מעלה על המושב ומוביל אותי אליו. אני מכוסת עיניים והוא בפה שלי. אני הכי שם בשבילו. לא מפסיקה עד שהוא גומר ומחלק לי שבחים "איזו התמסרות!"
ואני בספייס מטורף. לא מסוגלת לדבר. נאחזת בו ומחייכת.
יש לי סימנים. מי שמכיר אותי יודע כמה שזה נדיר.
יש לנו זוגיות נדירה.
