אושה לנד

מזה בעצם צומי? מאיפה נלקח המושג האינפנטילי הזה?
זאת תכונת אופי? משהו שנולדים איתו? משהו שמפתחים עם השנים?

האם צומי אצלי מתבטא בלב מתכווץ ותחושת אי נוחות מעיקה ברגע שמישהו דומיננטי לידי מדבר בלי הפסקה ולא נותן להשחיל מילה? האם זה כאשר הפנים מאדימות מעצבים והרוק נבלע כאשר אינספור פעמים מתחילה במשפט וקוטעים אותי?
לדעתי זה פשוט חוסר נימוס בסיסי.

האם צומי זה לאסוף במעגל את החברים של ההורים שלי ולערוך להם שעת ריכוז?
האם זה נושי שלא נותן לדבר עם חברות ומפתה אותי עם חיוכים וקשקושים כדי שאסתכל ואבדר אותו?

או אולי זה האגו המתפרץ כאשר מדברים עלי ומכירים אותי? ומגיבים לי?

אולי זה כל הנ"ל

נראה לי החיים האמיתיים מרימים את ראשם המכוער ומקטלגים אותי במקומי הלא טבעי, אי שם בין האמצע ללמטה.
והבלוג הזה יחזור למקורות. אאוטלט ריגשי עצמי בלבד ו/או זוגי.
כי רק פה אני יכולה לדבר ולדבר, לשפוך הכל החוצה מבלי שיקטעו אותי בחוסר נימוס ויגרמו לי להתבלבל, לגמגם ולהתבטא כמו מפגרת או לפחות לא לספר מה שאמת רציתי.