אושה לנד

סופ"ש מזעזע היה ורק מהבחינה הפיסית
מרגישה כל כך רע שבא לי למות

שישי בצהריים זכיתי לשנ"צ ואפילו סיימתי לכתוב את העבודה המנדנדת.
בלילה כבר לא הצלחתי להירדם. הראש, הבטן, הגב (הולכת לישון עם כאבים בעליון וקמה עם כאבים בתחתון. חיבת להתרגל להתכופף נכון לנושי כי בקצב הזה אהפוך במהרה לגיבנת).
איך אוש לא שם לב? ישמור אותו האל. כל ההתהפכויות שלי והוא חורפ.

בבוקר קבענו עם חברים (טוב לא ממש חברים כי לא ראיתי אותם בשנה וחצי האחרונות) בפארק בראשון. הכנתי ג'חנון ומסתבר שהם התקשרו 6 פעמים כדי לשאול מה להביא אבל הסלולר של אוש על רטט. ישמור אותו האל מס' 2. הם כבר חשבו שביטלנו אבל בסוף ניפגשנו, בלי בן ה3 שלהם וחבל. רציתי שלנושי יהיה עם מי להתעסק (לא הוציאו את בן ה3 חודשים מהעגלה).
ילד שני זה עולם אחר. הם מודים שלא ניגשים אליו דקות ארוכות אז הוא פשוט מתייאש ומפסיק לבכות. מוזר לי. מרגיש לי אפליה אבל אני מניחה שפעוט דורש יותר צומי מתינוק.
אני זוכרת שכל פיפס של נושי הקפיץ אותנו (עדין מקפיץ). כנראה ילד שני משנה סידרי עולם.

באמצע בליסת הג'חנון התחילה לי מיגרנה טורדנית מה שהביא לשבת להיגמר בספיד.
אצל ההורים של אוש עשיתי בעיקר 2 דברים - ישנתי ופתרתי סודוקו ושות' בשירותים.
הכאב והרגשת הגועל לא נעלמו אבל לפחות למדתי לנסות לפתור את המשבצות המושחרות.
הייתי גם קצת עם המשפוחה. לא אכלתי כלום מלבד עוגה אבל מה שהסב לי הכי אושר זה הג'ינג'י.
ששרתי לו פרת משה רבנו הוא מחה לי כפיים בהתלהבות אדירה. כל כך הרבה חיוכים ממנו לא ראיתי מעולם. אין ספק שהוא חייב גן.

בבית התפננו מחוסר ברירה לניקוי המקרר (הפשרנו אותו כי עשה קולות מפחידים וקניית מקרר חדש נדחה בשלב זה). וישבתי לצפות "בחניבעל מקור הרע". לא יודעת מה חושבת על זה. כל הסרטים האחרונים לא הזיזו לי בלילות. דווקא חולמת הרבה אבל על דברים מציאותיים יותר ואני שונאת לחלום הרבה כי כשקמים משינה כל כך עיפים ולא מרגישים בכלל מנוחה.

להערב יש לי כמה משימות שבראשם להכין פשידת חצילים למחר. לא מענין אותי אם טעימה או לא, רק שתצא שחורה.
הקונספט שלנו לעיצוב השולחן לפרויקט בשיעור מחר זה שחור לבן. צריכה לארגן כלים רלוונטים וקניתי סוכריות ליקריש מבחילות בצבע שחור.
גם כיסוח דשא עלי לעשות כי לא הספקתי בשישי. מזה לא בא לי אבל אין ברירה. אני ממש ג'יפונית.
ועכשיו הגיע העת לפתור עוד סודוקו ושות'.