אושה לנד

אתמול רץ לי סיפור עסיסי במיוחד בראש ואפילו השתעשעתי במחשבה לכתוב אותו כאן.
סיפור מיני בדס"מי נטו אבל כשהתחלתי לנסחו במילים התקשתי שלא להתיחס לסיפור המסגרת.
בפנטזיות שלי אני יכולה לדמין חיבור בדס"מי ללא חופה וקידושין, ללא אהבה וזוגיות אבל בפועל קשה לי.

קשה להתיחס לסשן בריק, בואקום
קשה לי לראות אותנו רק כיצורים מיניים, מתעלמים מהמוסכמות החברתיות שמכתיבות הסבתות שלנו.
ואפילו חשבתי על זה לרגע, מלבד האנשים פה בכלוב, כל חבריי, כל מכריי נשואים (או היו לפחות).
זוגיות טבועה באופיי כל כך חזק שקשה לי להתעלם מקיומה גם בפנטזיות האפלות ביותר.

דיברנו על זה פעם, בסשן סמי טיפולי שהייתי בו. העלתי זכרונות ילדות ומאז שאני זוכרת את עצמי חשבתי על בנים, רציתי חבר, זוגיות, אהבה. נהגתי לפנטז במיטת נעוריי כיצד ראשי נשען על חזהו של עלם חמודות וכיום במיטת נישואיי אני מממשת את הפנטזיה. אותה סמי מטפלת אמרה שהיא לא מתפלאת. ברור שמצאתי את אהוב ליבי בשלב יחסית מוקדם כי הרי כיוונתי לשם, ביקשתי זאת לעצמי מגיל אפס.

ואני קוראת פה אנשים שונים ממני. אנשים בודדים. אנשים שבוגדים. אנשים שאוהבים יותר מאדם אחד. ברור לי שכל זה אפשרי וקיים. וגם הזוגיות שלי לא תמיד היתה זוהרת ומושלמת אבל זוהי דרכי. לא מכירה משהו אחר. לא רוצה להכיר.

זיונים זיונים זיונים
בדס"מ ועוד זיונים
וכן יש גם אהבה וחברות
אבל מה עם הצורך במשהו מעבר? בשלם וכל חלקיו יחדיו?

לא שאני השלם
חס וחלילה וחס
כמו שכתבתי, הפנטזיות שרצות לי בראש...
הריון הוא שלב של התכנסות, של סיפוק והסתפקות במירב שיש לי
ויחזרו גם השלבים האחרים, אצל שנינו ונרצה אחרים ונרצה להתנסות, אבל כל זה מתוך המסגרת הקימת כי זה מה שמתאים לנו, לאו דווקא לאחרים.

בעצם מה שבאתי להגיד זה שאני מנסה שלא לשפוט ולנסות לפרגן אבל מודה שקשה לי.