אושה לנד

אין לי פטיש לנעליים, כמעט בכלל. כמו כל אישה ממוצעת יש לי כמה וכמה (וכמה) זוגות, כמעט כולן חסרות עקבים, ולצערי בימים אלו אני נאלצת לנעול רק נעלי התעמלות.
אני לא מאלו שבוהות בערגה בחלונות ראווה של נעליים, אם כבר עושה זאת לגבי תכשיטים.
לא, אין לי פטיש לנעלים חוץ אולי מסוג אחד :

סטאן ורוד
שרוכים ארוכים
נעלי אצבע
בלט

כל ילדותי פינטזתי עליהן. בחדרי הורוד היתה תלויה תמונה ורודה עם נעלי בלט ורודות.
הציור הראשון (והאחרון) שציירתי בחוג אומנות היה של נעל כזאת, עומדת.

שנים רבות למדתי בלט, מגן חובה
ומסתבר שהייתי ממש אבל ממש גרועה בזה
ולא ידעתי.
בעיני הייתי רקדנית שיום אחד תגיע לגביע הקדוש - לנעליים הורודות.

בכיתה ד' ערכה המורה לבלט רה אירגון בסטודיו שלה. היא קראה לי ולבנות נוספות להישאר אחרי השיעור, למבדק. רקדנו שם כפי שביקשה ולבסוף הוגלתי לקבוצה אחרת, טובה פחות ושאר הבנות ידעו ואני שיקרתי שמה פתאם ורתחתי מזעם - זה חוג! אני צריכה להנות! לא להיות מושפלת.
אמא תמכה בי ונטשתי מיד את החוג מבלי לשלם את החוב הכספי.

הריקוד היה חסר לי אז הצטרפתי לחוג אחר, מרוחק יותר, קטן יותר, יוקרתי פחות אבל עם חברה טובה טובה. גם שם הייתי גרועה (ולו בגלל שלא הכרתי את הריקודים).
אבל לי לא היה איכפת, שיחשבו שאני גרועה, אני יודעת שאני טובה!
ועד היום כך אני חושבת. זה לא משנה מה המציאות, מתעלמת מאי הגמישות, אי הקורדינציה, אי העדינות. שאני רוקדת אני מרגישה טוב. כלומר אני מרגישה סקסית, אישה, כלומר אני מרגישה טוב!

אבל הנעליים.. אחח הנעליים. הגביע הקדוש והלא מושג.
סבתי האהובה חשבה לקנות לי אותם פעם, שאלה את המורה אם כדאי. בטח לא היה לה נעים להודות בפני סבתי שאף פעם לא. שאין סיכוי. שאני לא מוכנה ולעולם לא אהיה ראויה לנעול את נעלי הקסם.

הנעלים הורודות מקומן על רגליהן של בלונדיניות ענוגות ולא על רגלי פלטפוס של עקומה אחת.