אני מרגישה כל כך מגעיל ששום התבכינות לא תעזור.
בא לי לשטוח כאן רשימת קללות עצמית מתוך תחנונים לנשיבוקי אבל אז רק ארגיש טוב יותר עם עצמי באופן אינפנטילי למדי.
הלקאה עצמית תוך תחינה נואשת לרחמים רק מעידה על ילדותיות.
עברתי את הדיקור אתמול
תודה באמת על איחולי ההצלחה...
כאב לי נורא אחרי זה אבל שטויות, זה מאחורינו כנראה ועכשיו נותר רק לכסוס ציפורניים בשבועיים-שלושה הקרובים ולקוות לחדשות טובות.
אתמול עבר יחסית בסדר והגעגועים לגמד היו שפויים. היום התעוררתי מאוחר לבית ריק ומבולגן תוך ידיעה שאסור לי לעשות משהו בקשר לכך יותר מידי. החוסר מעש ללא נקיפות המצפון רק גורם לי תחושת גועל.
כבר שכחתי איך זה להשתעמם באמת אבל השעמום הוא כאין וכאפס למה שבא אחר כך:
הפסדנו כסף והכל באשמתי.
ועוד סכום שנלחמתי למענו, עתידו אינו ידוע בשלב זה.
זה מה שקורה שמחכים שנה להזיז תתחת.
מגיע לי אך לא מגיע לגברים שלי.
אם אתמול בלילה הוא ספק כעס ספק צחק שלא פינקתי אותו בתמורה לסשן בשישי,
היום הוא כבר באמת כועס
ולי אין תירוצים.
לפני 15 שנים. 29 בינואר 2009 בשעה 15:13
