הימים עוברים להם בשלווה ובנחת וכבר חשבתי שאולי יהיה הכי מתאים להשתמש בכלי הזה כזכרון לפעלוליו כי חוץ מזה אין הרבה חדש רק המון אושר, צחוק ואהבה.
הוא נכנס לעוד מגירה
כל היום "ננה ננה" וגם למד "תתה". מה עם אמא?!
הוא קורע אותנו מצחוק ומעביר אותי טירונות.
גם בתור ילדה אני לא זוכרת את עצמי הרפתקנית מידי. לא מאלו שמטפסים ומתגלצ'ים ופתאם מוצאת את עצמי מחוסר ברירה רודפת אחריו בגירסה הנוכחית של סולמות וחבלים. מתה מפחד (עליו וגם עלי...), מקבלת מכות בראש ומתנשפת קלות. בחיי שאני לא בנויה לזה. יצא לי בן בן ואני בכלל בת של בובות וקוקיות. טוב נו, אולי בנגלה השלישית.
עוד עניינים מתרחשים מלבד עיסוקי הילדודס. שישי שעבר למשל יצאנו ממש כמו זוג אמיתי לחברים והיה ממש אבל ממש נחמד ובוגר.
גם אינטריגות חברתיות העסיקו אותנו השבוע. החבר'ה שלנו מתנהגים לפעמים ממש כאילו הגיחו ישר מביה"ס יסודי. החלטנו לשחק פוקר. לא רוצים להיות במצב לא נעים. אתם לא מזמינים את X? סבבה. אנחנו לא מעוניינים בפילוגים, לא מתאים לנו לשקר אז נוותר הפעם על הפיקניק המסורתי.
אני שונאת, אבל ממש שונאת שטויות שכאלו.
ההורים שלי רוצים שניסע איתם לאילת בסוף החודש. לא יצאנו לנופש מסוף ההריון הקודם אז יכול להיות בהחלט נחמד ומרענן, למרות שאני לא מצפה ל5 שעות נסיעה באוטו עם הגמד.
גם המשפחתולוגיה היכתה השבוע בכל עוצמתה. מי יהיה אצל מי בסדר, מה קורה למחרת ובכלל.
עזבו אותי באמא שלכם. שוב, אני שונאת שקרים ועניינים. למה החגים תמיד מסתירים בחובם צרות שכאלו?
תם לו השליש השני
ואפילו חרמנות לא היתה
בטוח שאני בהריון?
לפני 15 שנים. 3 באפריל 2009 בשעה 19:58
