אחרי ההודעות המשמחות אתמול ניסיתי להיזכר בהודעה שלנו למשפחה על ההריון השני ולא הצלחתי. אני זוכרת את הראשון אבל לא את השני וזה גרם לי לחשוב שבאופן טבעי אנחנו נוטים יותר לזכור בחיים את הפעם הראשונה.
"הפעם הראשונה" הפך לביטוי שגור אבל יש כל כך הרבה פעמים ראשונות :
פעם ראשונה שהלכנו לכיתה א'
פעם ראשונה שצפינו בסרט שטילטל אותנו
פעם ראשונה שהתנשקנו
פעם ראשונה שהיינו במסיבת סאדו...
התחלות הן תמיד מרגשות ובעולם בו אנחנו מכורים לריגושים - השיגרה שוחקת.
בדיוק דיברנו על זה אתמול בערב, המשפחה המורחבת שלי סביב שולחן החג.
אחוז הגירושין היום מרקיע שחקים במיוחד אצל שתי קבוצות דמוגרפיות :
1. אנשים בני 50 פלוס שסיימו לגדל ילדים קטנים
2. זוגות טריים בשנת הנישואים הראשונה ו/או הולדת הילד הראשון
אנשים ממתאהבים, מתרגשים, מתחתנים, משתעממים ומתגרשים
כולנו יכולים לדקלם בעל פה שנישואים מצריכים אמון, תקשורת טובה והמון עבודה
ויש כאלה שמחפשים קיצורי דרך. מחפשים "העצמה אישית", רוצים למצות את עצמם ואם לרגע נדמה שרע להם במקום X אז הם ישר פונים לY.
אין ספק שהשיגרה שוחקת ולפעמים כואב בלב שלא זוכה להתאהב מחדש
אבל אני חושבת שבשביל זה אנחנו פה -
באכסניה הזאת -
כדי לחדש, כדי לרגש
יש כל כך הרבה דברים שניתן לחוות ביחד בתוך הנישואים באופן מונוגמי שחבל להרים מהר ידיים
ונדמה לי גם שכדאי לפתוח את הראש ולהתנסות באלטרנטיבה של עירבובים -
אבל תמיד ביחד - בהסכמה, אמון ותקשורת מלאה.
* רק חשוב לי לציין את המובן מאליו:
אני מאד מאד מאדדדדדדד מאוהבת בילד השני שלי, בדיוק כמו בראשון
ונכון שזה שונה אבל בעיקר בדרגות ההיסטריה. האהבה שווה.
לפני 15 שנים. 20 בספטמבר 2009 בשעה 20:54