איזה יום! איזה יום!
פייר? אני גאה בעצמי
היום היה הוכחה ניצחת שאימהות היא לא רק פול טיים ג'וב אלא גם מלאה באתגרים ואני שמחה לומר שצלחתי.
היום התחיל כרגיל בשש בבוקר עם סשן של אוכל, חיתול ומשחק שבהמשכם הצלחתי סופסוף להרדים את הפעוט ולתפוס תנומה קצרה בעצמי. השלוותא לא נמשכה לאורך זמן כי נאלצתי להתעורר לשמע צלצול טלפון טורדני. על הקו הגננת של נוש : "יש לו דלקת עיניים, בואי לקחת אותו". צ'יק צ'אק צ'וק התלבשתי, קבעתי תור אצל הרופאה לשניהם, העמסתי את הקטן על המנשא ואת הזבל על הטיולון. בגן מצאתי אותו בפנים הרחק משאר הילדים פן ידביק והבהלתי אותו לרופאה. התור לא היה קצר והקטן צריך לאכול. הורדתי אותו מהמנשא והתחלתי להאכיל. נוש כמובן לא ישב בשקט, ירד לבד מהעגלה והחל להפוך את ארגז הצעצועים שבקליניקה, לטפס עליו ולברוח החוצה כשהשער לכביש פתוח, להכניס צעצועים קטנים לפה, להוציא כוסות מהזבל ולנסות להפעיל את קולר המים. אה, כן... הוא גם עשה קקי... היו לי רק חיתולים מתיק הגן שלו ונאדה מגבונים. הפסקתי להאכיל את הקטן והושבתי אותו לשניה בטיולון (זה לא המוצי הרגיל שלנו אלא טיולון פשוט של אמא שלי אז לא יודעת איך להוריד למצב שכיבה), החלפתי לגדול חיתול בלי לנקות אותו יותר מידי, שטפתי ידיים וחזרתי להאכיל את הקטן. הגיע תורנו. להפתעתי נוש היה נפלא. נתן שתבדוק אותו וגונן על אחיו הקטן בעת בדיקתו.
מאפיה, בית מרקחת ואז הביתה. שיחדתי את הגדול להיכנס לאמבטיה באמצעות קובית שוקולד, בינתיים אירגנתי את הפקלעות, שתפתי בקבוקים והרתחתי מים. הוצאתי את נוש , הלבשתי, טיפות בעיניים והופ טרללה הגיעה שעת הארוחה, לשניהם... ביד אחת אוחזת את הקטן פלוס הבקבוק וביד השניה מאכילה בכפית את הגדול. יאללה לנקות ולהשכיב אותם לישון. מישן אקומפליש. אפשר לנוח ולאכול ממטעמי החג של אימי. מתישבת מול הכלוב והנה אמא שלי הגיעה - בדיוק בהפוגה.
דיבורים דיבורים, נאדה שינה והנה הם מתעוררים, החלפת חיתולים, בקבוק לזה, שלוקלוקים וקינמונים לשני. אמא הולכת והבעלול מגיע בהפתעה (נדפק לו הארד דיסק).
"מה הם כבר ישנו?" כן... אז יאללה נעמיס וניסע לG. הקטן בונבון והגדול שובב. לכו תתרוצצו אחריו בכל הקניון. בקבוק לזה, גלידה לשני, פיצה בדרך הביתה וקדימה מקלחות. אבל לא רוצים לישון רוצים להשתגע. רק בעשר הגענו למנוחה ולנחלה. ומחר? שוב הוא לא בגן אז היכוני אמא אושה להרבה רעש, צלצולים ואפס שינה.
בקניון קנה לי בעלי צמיד עם שני דמויות של הילדים. אני חושבת שמגיע לי.
אבל לא זה הענין. להצליח לעבור יום שכזה, עם שני ילדים מטופלים, אכולים, מקולחים, צוחקים, ישנים ובאמת שאני משתדלת כמה שפחות בוכים... (כי לפעמים נדמה שזו המטרה - להספיק כמה שיותר ולשמוע כמה שפחות בכי) זה חתיכת אתגר ואתגר גדול יותר הוא ללכת לישון תוך ידיעה שמחר הכל מתחיל מההתחלה.
לפני 14 שנים. 21 בספטמבר 2009 בשעה 19:53
