אושה לנד

חשבתי שהרע והקשה מאחורי אבל טעיתי
הימים האחרונים הפכו לבלתי נסבלים לחלוטין
והסוף אינו ידוע.

לא ברור מה עובר עליו-
מחלה, שיניים, התקף צומי כרוני או תסביך אדיפוס
אבל הוא לא מפסיק לבכות (ולצחוק לסירוגין).
היה לו חום השבוע אבל עבר ומאז אין תאבון, לא מוכן לאכול בפוזה הרגילה רק בישיבה, בכלל רוצה רק לשבת מה שאסור ב4 חודשים, מחזר אחרי בעיניים ובחיוכים, מתקרצץ בבכיונים שאני מפנה את המבט ממנו לשניה וחצי ובכי היסטרי שאני נוטשת את החדר.

קופסא של מטרנה זרקתי בימים האחרונים אבל כפרות - רק שיאכל ושלא יקיא כמו הערב.
רוצה שיתעסקו איתו 24/7 ומאוהב בעיקר בי אך זקוק נואשות לצומי מכל הסובבים.
אולי זה פינוק, אולי זו מחלה - אני כבר לא יודעת
אבל זה הפך למוגזם ביותר ואני תולשת שערות כבר מיום שלישי.

המשפחה שותפה לדאגה אך גם מציעה שאתן לו לבכות
אז אני נותנת וזוכה לפסקול בכי במשך כל היום
והכי מסכן זה הגדול שאותו אני מקפחת, עליו אני מתפרצת ולא מעניקה לו את המגיע לו במלואו.
ככה זה הורים - חיים עם יסורי מצפון תמידיים.
והיום דה-ג'ה-וו : עקיצות מסתוריות כמו שהיו לו שנסענו פעם שעברה לאילת.

אה.. כן... אנחנו נוסעים יום ראשון לאילת.
עד חמישי כולל הילדים, ההורים ואחותי.
רק אח שלי החייל המסכן נשאר לבד בבית כי הגימלים שמקבל היות וניכנס רגלית באוטובוס שבוע שעבר אינם ניתנים מראש.

אני מאד מקווה שנהנה באילת. שהילדים יהיו בריאים ולא בוכיים תמידית.
שאוכל סופסוף להתאוורר (עשיתי חישוב: הוא בן 4 חודשים ואני יצאתי לבלות רק 4 פעמים- מדונה, מסיבת רווקות, סטנד אפ והצגה עם אמא. באמת שזה לא מספיק. אני חיבת אויר!!!)

אוש בונה על מציצה בכביש הערבה.
אני בונה על בילוי לילי לפחות חד פעמי בלי הילדים בחסות ההורים.
יש למה לצפות.

עכשיו רק נשאר לארוז (אין לי מושג איך אני מתחילה. לארוז לתינוק שלא יונק+מזג אויר הפכפך זה לא פשוט בכלל) ולהתפלל שירגישו טוב ושיפסיק כבר לבכות!