אושה לנד

מרגישה כל כך נורא.
מועקה ענקית מהגרון עד הבטן
והכל כי פתחתי את הפה הגדול שלי.
לא יודעת לשחק בונקר וחבל שכך.

"כל שנה-שנתיים את צריכה לעשות דרמה גדולה"
כעסתי שאמר זאת כי הרגשתי בדיוק ההפך.
מאז הדרמה הגדולה לפני ארבע שנים אני לא מעיזה לפתוח את הפה. לא מוציאה החוצה מה שמציק, רק כדי לא לעורר מתים.
הכנסת הבדס"מ לחיים שלנו גרם בזמנו להמון מתחים וכעת, שוב, במרכז הדרמה עולה אותו נושא: סקס.

זה תמיד היה סקס. כנראה יש לי בעיה עם הקטע הזה.
למה באמת אני צריכה לעשות דרמה מכל דבר?!

ודווקא שהתקרבנו
הוא נגע בי ואני נרתעתי
וישבתי והסברתי למה אבל הוא רק שמע דבר אחד :
שהוא כבר לא מושך אותי.
ניסיתי להסביר.שזה בדיוק ההפך: שאני לא מבינה איך אני מושכת אותו.

הפכתי ליצור לא מיני בעליל.
כל היום שלי סובב סביב הילדים ואני מרגישה כל כך עיפה.
אבל אני ישנה והמון יחסית. אולי זה עיפות אחרת, לא פיסית.
אני לא עושה כלום מעבר. רק בית ילדים בית.
לא יצאנו כבר יובלות עקב נסיבות שלא בשליטתינו. אני מנדנדת שזה יקרה כבר אז רק עוד טיפטיפה.
חיי החברה שלנו כמעט ולא קיימים אז כל ההוויה שלי אומרת "אמא" וממש לא "אישה".
להיכנס למיטה בלילה אחרי שהם ישנים ולעשות את הסוויץ' הזה קשה לי.
גם שניסיתי להסביר שבעצם חסר לי כל מה שעיתון נשים כותב עליו כתבות בלי סוף הוא עדין לא הבין אותי.
אינטימיות זוגית שנבנת תוך פעילות משותפת, אוירה רומנטית,פלירטוטים, מקום אחר, בגד אחר..
והוא טוען שאם אני צריכה תפאורה ואביזרים כדי להיות איתו אז זה בגלל שהוא לא עושה לי את זה יותר.
אבל אנחנו כמו כל זוג נשוי ממוצע לא? כבר עשר שנים ביחד ואני אוהבת אותו כל כך (לזה למזלי הוא מאמין),
אז אני זקוקה למשהו שיתניע. ברור שלא כל פעם צריך נרות ובייבידול וארוחה רומנטית ושוטים ועקרבים אבל מספיק שיש פעם אחת משגעת כדי שהחשק יעלה ואני ארצה עוד ועוד.

בסוף היינו ביחד והוא אומר שהכל בסדר
אבל אני מכירה את הבונקר שלי
ולכן אני עדין מרגישה כל כך נורא.