במשך השנים ושוב בימים האחרונים, שמעתי הערות של אנשים על הבלוג שלי. יש מי שמעדיפים תיאורים נוטפי זימה ויש הסולדים ומשתעממים מכך, מתחברים יותר לחפירות נפשיות. כנראה שהפוסט הבא יהיה שילוב של השניים.
כל כך חיכיתי למסיבה הלילה. לפעמים יש ממש חשק לצאת, להתלבש, להתחבר עם אחרים ואיתו. אחרי מעשינו במסיבה הקודמת הוא הזהיר אותי לא לצפות. "ציפיות הן לכריות" אמרתי לו וציפיתי, ציפיתי להנות.
הרעיון הוא תמיד לקבל תאבון ולאכול בבית אבל אצלי המתאבן בחוץ חשוב מאד. אני אוהבת את האווירה בחוץ שאין בבית הג'ימבורי שלנו. אני אוהבת את הבגדים, את האביזרים, את ההתרחשויות סביבנו ואני אוהבת להיות חלק מזה. אני גם אוהבת אנשים אחרים. אוהבת שמסתכלים עלי. אוהבת להסתכל. אוהבת את הרעיון החדש שלנו להשתעשע עם אחרים, גם בגללו החרמנות החברתית שלי עלתה. דימיינתי איך אני עושה עיניים לבחורה זו או אחרת. אולי משתעשעים ליד זוג נוסף, ידיים ועיניים נפגשות…
בדיוק לפני שנה כתבתי על מסיבה זהה. שבוע אחר היומולדת שלי וחברות שאמורות לבוא נעדרות. כמה רע הרגשתי אז. לא הייתי מופתעת שלא הגיעו השנה. ניסיתי להתחבר למי שאני מכירה ונמצא. ההרגשה הרעה הגיעה ממקום אחר.
לא הצלחתי לישון לפני. אולי פרפרים בבטן, אולי סתם רעב. אוש דפק איזה 4 שעות שינה אבל עדין היה מאד עייף. נהננו מאד. רקדנו. הרגשתי כל כך טוב עם עצמי. חילקו מניפות והשתעשעתי איתה על הרחבה. אקדח שמופיע במערכה הראשונה יירה באחרונה.
הוא מעדיף את החושך. את האינטימיות של הפינה. להשעין אותי על הקיר ולבצע את זממו. אבל הפעם בחדר הנדרש היו יותר מידי הפרעות, פחות מידי אווירה מתאימה לשעשועים. שינינו כל הזמן את מקומנו. היו שירים מעולים. היה גם על מה להסתכל.
בסוף התישבנו על הספה באחד החדרים. בגלל השעה הוא היה כבר פחות עמוס, רק מעט זוגות "ישבו" בו.
הוא נישק אותי והתחיל. הכניס ידיים למחשוף שלי, מוציא את השדיים ממחבואם אבל הכל מתחת לחולצה. הוא לא יכול לסבול את המחשבה לחשוף אותי. אני לעיניו בלבד. הוא התעלל קשות בשדיים שלי. צבט, הספינק, מצץ והיכה. אותה מניפה שימשה כקיין מאולתר. התחלתי להתרגל לכאב הפלסטיק. נהנתי ממנו.
כשאת נמצאת באותו הרגע, הכאב כל כך מתוק. לא מתעסקים בתוצאות. הוא ניסה גם להפוך אותי אבל לא התאים לו. חזר לשדיים ואז הספיק לו. אני שם למטה/למעלה. נתונה למגעו הכואב, משתוקקת לעוד, שיוריד אותי למעלה ובכך יעלה אותי למעלה אבל הוא חדל. לא רצה יותר ועשה זאת כאוש. כבעל המתוק שלי. כבן זוג האוהב. הייתי צריכה באותו רגע את האדון שלי, הדומיננטי, הקר והמוביל בחוזקה.
בגלל שלא שבעתי ניסינו שוב את החדר הצדדי. שוב נדחקת בפינה אבל הוא לא שם ברוחו. עייף? כואב? רעב? "שבע"? לא חשבתי שרוצה לאכול רק בבית את הארוחה שמתבשלת על האש. הייתי מטולטלת מידי. נמצאת אי שם בין הלמטה ללמעלה. בין הכאב לוניל. כנראה שעשיתי לו פרצופים. באמת השתדלתי שלא.
אבל ככה יצא כנראה. יש לי מספיק טראומות מהתקופה הראשונה שלנו שרציתי ורציתי והוא רצה אחרת. לא רוצה לחזור לשם! לא רוצה להיות רק זו שרוצה ומובילה ולא מסופקת. אנחנו כבר מזמן לא שם. לא רוצה לפחד להביע את דעתי ורצונותיו כדי שיחשוב שאני מלחיצה אותו.
נסענו הביתה בשתיקה. הבכי התפרץ לו בדרך לחדר השינה. ניסיתי להסביר שזה כמו סאב דרופ. שכואב לי.
כאב לי כל כך! השדיים שלי מפוצצות בסימנים. שיטפי דם שאני מקווה שיעלמו עד שאלבש בגד ים בחופשה עם המשפוחה עוד שבוע. במקום להתגאות ולהתחרמן בסימנים עם היו עדות רעה. כאבו בכאב לא טוב. צנחתי מהר מידי לעולם האמיתי. הוא חיבק והרגיע. דיברנו כל המקלחת המשותפת. נראה לי שהגענו להסכמה שמותר לי להיות מאוכזבת, כועסת ועצבנית ולהביע את זה. ולו מותר להיות מאוכזב, כואב ועצבני שאני כזאת.
במיטה הוא סיפר לי שהיתה לו כוונה אחרת. רצה לעשות לי משהו שמזמן לא עשינו. לפעמים אני באמת מטומטמת. הסברתי לו מה היה חסר לי. גם אם לא עושים זאת בפומבי, גם אם נמאס לו והוא רוצה ללכת – יש דרך "רעה" לעשות זאת. הייתי צריכה באותה נקודה שיהיה הדום שלי. שיהיה אגרסיבי. שיקבע עובדות בשטח ואני ארטיב. 2 סטירות היו פותרות את כל הבעיה.
הן פטרו. קצת יותר משתיים.
נלקחת לסלון. משכיב אותי עירומה על גבי. מכסה את עיניי בכיסוי החדש. לא רואה כלום אך לא חוששת. יודעת מה כוונתו. מכוונת אותו לאיפה נמצא מה במטבח.
ולפתע, מהר יותר משחשבתי טפטופים לוהטים נוזלים על גופי. בטן, רגליים, שדיים.
שעווה חמה מעטרת את כל גופי העירום. מרגיע את המקום עם שלוקלוקים קפואים. הריצפה הקרה גורמת לי לרעד.
הוא יושב על פניי ומכניס את איברו לפי. אני מוצצת קצת והוא ממשיך בטיפטופיו. מרים אותי ומשעין על שולחן הסלון. מזיין ומטפטף לסירוגין. הוא ממש נכנס לזה. המראה מוצא חן בעיניו. פעם הבאה נקנה נרות צבעוניים מיוחדים (המלצה?).
הספיק לי באיזשהו שלב. לאור המצב הנפשי והפיסי לא יכולתי לספוג יותר. הוא לקח אותי לאמבטיה ורחץ אותי שם. השעווה שטופטפה גם מעט בכוס נדבקה לאיפה שלא צריך. הוא רצה לגלח אותי. גם לי יש גבולות!
בחיים לא שמה סכין על גופי. רק שעווה 😄 .
במיטה אנחנו מזדיינים מעט. לא יכולה יותר אבל גומרת אותו. טוב שהכנתי עוף עם אננס לשישי בצהריים.
נרדמתי מהר יותר משחשבתי והנה אני כאן. חצי מסטולה אבל היום התחיל. השדיים שלי בוערות. מענין כמה זמן יקח לשטפי הדם להעלם. אבל הכאב שלהם הוא כבר לא כאב רע. הוא כאב טוב.
לפני 13 שנים. 20 באוגוסט 2011 בשעה 8:22
