אושה לנד

עירומה, קשורה ומזויינת.
אדוני מצליף בי ללא רחמים
גבר זר מביט בי מהצד, תיכף גם הוא יהיה באחד החורים שלי.
איך הגעתי לכאן בכלל?!

אני זוכרת כשפגשתי אותו לראשונה.
זה היה בעוד מאותם מפגש חברים משמימים של ערב שישי. השיחות נעו בין משכנתא ליוקר מחירי החיתולים. אלוהים, רציתי למות! כל מפגש אותם אנשים רגילים, אותן שיחות רגילות ואני בתוכי הכל מלבד רגילה.
ואז ראיתי אותו. באמצע שיחה על הריאליטי התורן, נפתחה דלת המרפסת והוא נכנס אל הסלון. הכל הפך בן רגע לרעשי רקע. עקבתי אחריו בעיני, כיצד הוא מתהלך בבטחון, כיצד עיניו מסתכלות במרוחק על כל המתרחש, בדיוק כמוני. עינינו נפגשו. הוא הביט בי במבט חודר. הלב שלי החל לדפוק ושם למטה הופיעה לה רטיבות קלה. הוא המשיך לבהות בי, לא הוריד את המבט ולו לשניה. הרגשתי כי לחיי מאדימות והפנתי הצידה את מבטי. במהלך כל הערב רקדנו את המחול הזה. הוא מסתכל, תמיד מרחוק ואני נשברת ראשונה.
בשלב כלשהו, לקראת סופו של הערב הוא נעלם לי. חיפשתי אותו בעיני וכשלא מצאתיו החלטתי לפרוש. לפחות הנוכחות שלו עזרה לי לשרוד את המפגש הבנאלי הזה. החלטתי לבקר תחילה בשירותים ואז שם, במסדרון ראיתי אותו. הוא עמד בגבו לקיר, לא נראה כי עשה משהו, אולי חיפש מקום מפלט. המסדרון צר והוא חסם לי את הדרך. הסתובבתי לצד כדי להשתחל במעבר הצר, מנסה שלא לגעת בו. הוא לא זז ממקומו. לא יכולתי להימנע ממגע. הפיטמות של התחככו בבטנו. מלמלתי סליחה (למרות שהוא זה שצריך היה לפנות את הדרך! אבל משהו בדומיננטיות שבו גרם לי להוריד את הראש). התפלאתי (או שמא לא?) שאינו משיב לי. פתחתי את דלת חדר השירותים ונכנסתי במהרה. נשמתי לרווחה שעתה אני לבד אך התבדתי. שמעתי את הדלת מאחורי נסגרת, נפתחת ונסגרת שוב וכשהסתובבתי ראיתי אותו עומד מולי.
"מה אתה עושה כאן?" שאלתי ברעד. הוא לא ענה.
"צא, ב-בקשה אני צריכה ל..."
"את צריכה מה?" שמעתי לראשונה את קולו העמוק.
"אני צריכה להשתין"
"את מבקשת להשתין" הוא תיקן אותי. "בבקשה. את יכולה לעשות זאת"
"א..בל אתה כאן.. אני לא יכולה..."
"את יכולה הכל. אני מכאן לא יוצא"
מה אעשה? לא יכולתי להתאפק יותר והנסיעה הביתה ארוכה. אבל ככה מולו? גבר זר?
החלטתי ללכת על זה. אם זה מה שהוא רוצה? אני לא מפחדת מכלום. לא מפחדת ממנו.
הפשלתי את המכנסיים והתחתונים (למה לעזאזל לא לבשתי שימלה?!) והתישבתי על האסלה.
כל הזמן הזה הוא הביט רק בעיני. לא הפנה ולו לרגע למבושיי. עומד לו ככה ומחכה.
גם אני מחכה, לזרם שיתחיל אבל הוא לא מגיע.
"כנראה שהשלפוחית שלי בישנית"
"יש לי זמן" הוא עונה.
לאחר שנדמה כי עבר נצח סיימתי את עניני. מה עכשיו?
הוא שוב לא זז. לא דיבר. "אתה צריך גם?" שאלתי.
"שאצטרך את תדעי" הוא ענה בתשובה סתומה. אני עוד אדע למה התכוון...

בדרך הביתה לא הפסקתי לחשוב עליו. עלי. על כל הסיטואציה ההזויה הזאת.
תמיד נמשכתי לגברים דומיננטים אבל להחשף כך מול אדם זר לחלוטין?!
החלטתי לעשות את ההגיוני ביותר – לברר עליו פרטים.
איך שנכנסתי הביתה הורדתי מעצמי את הג'ינס הצמוד, את החולצה המעיקה ולבשתי את סמרטוט השינה שלי, חולצה גדולה וארוכה שמגיעה לי עד אמצע היריכיים ותו לא והרמתי טלפון לחברה שלי המארחת.
"פרטים בבקשה!" דרשתי. היא סיפרה לי את שמו. הוא עובד עם בעלה...
ממתינה מחסום. "מי מחפש אותי בשישי בלילה? רק שלא קרה משהו"
"הלו?" אני שואלת בלחץ
"תרדי למטה" קול גברי עונה לי.
מה אני עושה עכשיו?! הוא יודע את הטלפון שלי, את הכתובת שלי...
רגע, רגע.. לנשום עמוק. בודאי שהוא יודע. הוא ברר פרטים בדיוק כמוני.
מה יש לי בעצם להפסיד?. הסקרנות והחרמנות גברו על כל נורות האזהרה.

ממתינה למעלית מה שנדמה כנצח. מסתכלת על עצמי במראה של המעלית . איך לא שמתי לב?!
אני לא ממש לבושה... מאוחר מידי. המעלית נפתחת והוא עומד מולי.
"הי" אני אומרת לו. "בואי" הוא אומר לי
לא מספיקה לשאול אותו לאן והוא מסובב את הגב ומתחיל לצעוד החוצה. מדדה אחריו, יחפה.
הוא החנה את הרכב שלו בצד החשוך של הבנין. פותח את דלת המושב הקדמי. "כנסי".
אני לא נכנסת. מה פתאם! זה מסוכן! אני אומרת לעצמי. המילים לא יוצאות להם החוצה.
הוא מתקרב אלי ומושיט את ידי. מושך בשערי וראשי מטלטל. "כנסי".
פעם שלישית לא צריך להגיד לי. אני נכנסת.
האוטו מונע. אור דלוק והמזגן עובד.משב הרוח מקפיא לי את הרגלים ואת מה שביניהן...
אנחנו שותקים אך לא נראה כי זה מפריע לו. מתוך עצבנות יוצא מפי שטף של דיבור ללא הפסק :
"אני חושבת שלא הכרנו רשמית. יעל אמרה לי שאתה עובד עם בעלה. אני והיא חברות עוד מהתיכון.
אנחנו נפגשים הרבה אצלהם. אתה חדש בעבודה? אתה גר פה באזור? הפתעת אותי נורא..."
וכך אני ממשיכה וממשיכה והוא רק מביט בי עד שנדמה שנמאס לו והוא מדליק את הרדיו.
מה לעזאזל הבעיה שלו?! "טוב.. היה נעים להכיר שיהיה לילה טוב".
אין תגובה. אני מחליטה לצאת מהרכב ומופתעת שהוא לא עוצר אותי.
מה רוצה ממני בכלל? איזה הזוי!
כשאני מגיעה בחזרה לדלת הכניסה לבנין אני שומעת אותו קורא בשמי. מסתובבת ולא מאמינה.
"בואי" ואני מוצאת את עצמי באה...
עומדת מולו שוב. "מה אתה רוצה ממני?"
לראשונה שומעת ממנו משפט מלא : "זה לא קשור למה שאני רוצה אלא למה שאני צריך"
"מה אתה צריך?"
"אותך"

זאת היתה פגישתנו הראשונה. מאז אני שלו. לכל מה שהוא צריך.
לכל שעשוע, לכל פנטזיה הזויה שעולה במוחו.

עוד באותו הלילה הייתי שלו ולא רק כדרך הטבע.
אבל לפני כן דיברנו. דיברנו ודיברנו או יותר נכון הוא שאל ואני עניתי.
רצה שאפרט בפניו את כל הנסיון המיני שלי. את כל הפנטזיות. את כל הגבולות.
הבטיח לי שלעולם לא יפגע בי. שיעשה הכל כדי לגרום לי לעונג, גם אז זה אומר כאב.
לאחר שנקבעה מילת בטחון (HOLD) המבטיחה שהוא עוצר מיידית כאשר יהיה לי קשה מידי, פיסית או נפשית, הוא הורה לי להתפשט. "חייב לבדוק את הסחורה".
עמדתי מולו, הורדתי מעלי את סמרטוט השינה שגם ככה לא משאיר הרבה מקום לדמיון.
הוא נעמד ובחן אותי. הסתובב סביבי בלי לנגוע.
"את לא חשופה מספיק"
??? אני עירומה לגמרי! מה עוד מבקש שהראה לו?!
"הסתובבי והתכופפי. פתחי עם הידיים את תחת שלך. אני רוצה להביט בחורים"
וכך עשיתי. מרגישה חשופה כפי שלא חשתי מעולם.
הוא מתכופף. עינו בדיוק מול החור האחורי שלי.
"נצטרך לטפל בו. הוא לא מאומן מספיק. אבל אל דאגה נגיע גם לזה" "התרוממי בחזרה".
"אני רוצה לראות את הדגדגן שלך גם".
פותחת בידיי את השפתיים התחתונות כדי שיביט במה שביקש והוא נעלם.
"הישארי כך" אני שומעת שניה לפני שדלת ביתי נתרקת.
נו? כמה זמן?! מוזר כל כך לעמוד ככה בלי לזוז. מחכה ומחכה. הציפיה הורגת אותי. גם הכוס הרטוב.
לבסוף הוא חוזר ונראה שהביא איתו משהו, משהו גדול וכבד שמשמיע רעש כאשר הניח אותו על שולחן הסלון. שומעת רוכסן נפתח. רעשים לא ברורים והוא שוב נעמד מולי.
מה יש לו שם? תיכף אדע.
מרגישה משהו צובט לי בחוזקה את הדגדגן. לפני שמספיקה להביע את כאבי, אותו כאב מורגש על הפטמות שלי. הוא שם עלי 3 מצבטים קטנים עם פעמונים.
"רקדי"
אני לא זזה.
"תקשיבי אלי טוב כלבה קטנה. היות ואת נמצאת עכשיו בתקופת אילוף, אני אחזור על עצמי שוב.
פעם הבאה עליך לציית מייד. אם לא הבנת את רשאית לפנות אלי ב"לא הבנתי אדוני". בכל מיקרה אחר עליך לבצע מייד את הנדרש, אחרת תענשי. ברור?!"
"ברור אדוני"

מתחילה לרקוד עבורו ללא מוזיקה ברקע, רק צליל הפעמונים שמחוברים אלי בחוזקה נשמע.
בהתחלה מהוססת אבל מנסה לעשות כמה שיותר אירוטי, עבורו.
לתדהמתי אני ממש מתחרמנת מזה, גם אם נראה שהוא אינו.
הרטיבות שבי גוברת וגוברת.
"זה מספיק"
"אדוני? "כן" "זה היה בסדר?"
""לפעם הראשונה זה בסדר גמור. את צריכה להתאמן על זה. פעם הבאה תעשי את זה עם פלאג אנאלי מול קהל"
מה????????????!!! העיניים שלי כמעט ויוצאות מחוריהן.
כתשובה לא מילולית לתדהמה שלי הוא מוריד מעל הדגדגן שלי את המצבט. ואחר כך מפיטמה ימנית. "עכשיו זה יותר יכאב כי את יודעת איך זה מרגיש" והוא מוריד אותה. אני נאנקת מכאב.
הוא פוסע למטבח. מוציא קרח מהמקפיא ומצמיד קוביה קפואה אל השדיים שלי. הפטמות קרות, כואבות וזקורות. עוד קוביה קרח מקפיאה לי את הדגדגן ואחר כך נדחפת פנימה, מקררת אותי מבפנים. אני צווחת מכאב.
אוחז בשערי ומוריד אותי על ברכיי.
"תגידי מה את רוצה!" הוא דורש.
המילים לא יוצאות מפי. לא מרגישה שאני נמצאת בפוזיציה לבקש דברים.
הוא סוטר לי בחוזקה. "אמרתי לך שתענשי על אי-ציות". לחיי בוערת והדבר הראשון שעולה בראשי לבקש הוא : "זין"
"זין? איזה זין? של מי הזין, איפה את רוצה אותו?"
"הזין שלך אדוני. רוצה אותו בכוס שלי"
הוא מגחך. "את עוד לא ראויה לזה". "תקבלי תחליף".
הוא נוטש אותי וצועד שוב לעבר המטבח. דלת המקרר נפתחת ואני שומעת רשרושים של ניילון.
ממקום מושבי, מכופפת על הריצפה, אני מרימה את עיני כדי להביט במעשיו.
מקלף. מלפפון אחד סטנדרטי, וגזר אחד דק.
אני בוהה בידיו המיומנות. "היום אנחנו רק מתרגלים. בקרוב נרכוש לך 'ציוד כבד יותר'".
הוא ניגש מאחוריי ומכופף את ברכיו. דוחף אותי כלפי מטה ומחדיר בקלות את הירק הדק יותר.
זה הכל? אני חושבת. עם הרטיבות שלי שם הוא יכל להחדיר משהו הרבה יותר רחב...
אופס... טעיתי. זאת היתה רק ההתחלה. עשה זאת כדי להשתמש בסיכוך הטבעי.
הוא החדיר את הגזר לחור התחת שלי והוא אינו חלק. הוא מסובב ומסובב כדי שאחוש כל זוית.
אני נאנקת תחילה מכאב ולאחר מכן מהנאה.
"הזונה הקטנה אוהבת שמזיינים אותה בתחת. נכון?"
"כן אדוני" אני עונה בלחש.
"לא שמעתי". "כן אדוני" אני מנסה שוה להרים את קולי.
"אני רוצה לשמוע הכל, משפט מלא!"
"הזונה הקטנה אוהבת שמזיינים אותה בתחת" אני נכנעת ואומרת ואיך שאני אומרת הוא מחדיר לי את הירק השני לכוס.
"איזה מראה משובח. זונה עם גזר בתחת ומלפפון בכוס. זה דורש צילום"
הוא ניגש מאחורי ומצלם עם הסלולר . "אל תדאגי. לא רואים פנים" בטח שאני דואגת!
במיוחד שאמרתי לו שזה אחד הגבולות שלי. אני נעה באי נוחות.
הוא מתכופף מאחורי ומלטף את גבי. "זה הסלולר שלך. לא שלי. אל תדאגי. אני לא אפגע בך".
חיוך ענקי מתפשט לי על הפנים.
החיוך גדל כאשר הוא מתחיל לפמפם את הירקות בתוכי. מזיין ודופק ואני גונחת. האצבע שלו משחקת לי עם הדגדגן עד שלא יכולה יותר להכיל את העונג הזה. "אדוני" אני צועקת. "אני גומרת".
"לא! חכי שאאשר לך!". איך אפשר להתאפק כך? הוא ממשיך במעשיו ואני על הסף משתגעת.
"בבקשה אדוני! אני רוצה לגמור! רשות לגמור בבקשה...".
"אני אוהב שאת מתחננת. אני מרשה".
ואני גומרת וגומרת. כל הגוף שלי ברעידות.
לאחר שמסדירה את נשימתי אני פונה אליו.
"אדוני?"
"כן"
"אני יכולה לבקש ממך משהו?"
"לבקש תמיד אפשר".
"אני יכולה לקבל נשיקה?"
דממה. למה הייתי צריכה לפתוח את הפה הגדול שלי?!
אחרי דקה של שקט הוא אוחז בזרועותיי ומרים אותי כאשר אני עדין מלאה.
הוא שם את ידיו אל לחיי ונושק לי. נשיקה עדינה בתחילה ומלאת תשוקה בסופה.
הרגליים שלי כמעט ולא מצליחות להחזיק אותי.
מביט לי עמוק בעניים במבט החודר הזה ואומר "עכשיו אני רוצה להכאיב לך".
"להכאיב? אבל אני לא מבינה... אני נענשת?"
"לא. כאב הוא לא עונש. הוא מתנה".

עומדת פסוקת גפיים עם הפנים לקיר. ידיי אזוקות וקשורות זו לזו. הירקות עדיין בתוכי.
על השולחן לידינו פרוסים שלל אביזרים שאינני מכירה.
"אני רוצה ללמד אותך" הוא אומר. "המטרה היום איננה כאב או עונג. אני רוצה שתתנסי ותלמדי".
הוא מתחיל להכות ולהצליף בי. חמש פעמים בכל שוט, לא לפני שמכנה את המכשיר בשמו ומסביר איך הוא מרגיש.
מתחיל עם המחבט הרחב, עובר לשוט זנבות רך מזמש, ממשיך לקיין קצר ולקיין סוסים ארוך.
אני מנסה ללמוד להבדיל ביניהם. לכל אחד מגע אחר, כאב אחר. הנאה אחרת.
"עכשיו תורו של הפלוגר (שוט זנבות) מעור". הוא לא מסביר עליו. הוא רק מדגים.
בהתחלה המגע שלו כל כך נעים. מלטף את עורי, מעסה.
בהדרגה הוא הופך לתוקפני יותר. מצליף בישבני ללא הפסקה בקצב הולך וגובר.
אני מתחילה להרגיש את הריחוף. הכאב קטלני יותר ומענג יותר.
הוא קורא בשמי. שוב ושוב. אני לא מסוגלת לענות. הוא מתיר את ידיי ואחוז אותי בזרועותיו. מחבק.
"את בסדר?" אני מהנהנת."מצויין. עכשיו תשתי משהו".
יושב על הספה ואני למרגלותיו. ראשי על ברכיו והוא מלטף את שערי.
אושר צרוף.
מעולם לא חשבתי שארגיש כך.

לאחר זמן מה, שהשמש התחילה לעלות, הוא מתרומם.
הגיע הזמן ללכת? בבקשה לא... רוצה להשאר ככה לנצח.
"כבר מאוחר ואת צריכה לישון. ראשון אחה"צ את פנויה?"
ראשי מסרב לחזור למציאות. "כן".
מצויין. נאכל ארוחת ערב אבל לפני כן אני רוצה לקנות לך כמה דברים. צפי להוראות בהמשך".
אני מחייכת.
מעביר את אצבעו על לחיי. "אבל עוד לא סיימתי איתך להיום"
יש!!
הוא פותח את רוכסן מכנסיו ומוציא את האיבר היפה ביותר שראיתי.
אני מייד פותחת את פי ומתחילה ללקק. הוא לא נוגע בי. העבודה כולה שלי.
אני רוצה להראות לו כמה אני אסירת תודה. מנסה להכניס את כולו לפי (זו אינה משימה קלה).
משתמשת בידיי ובפי כדי לענג אותו עד שנראה שנמאס לו מהמשחקים.
הוא אוחז בשערי ומזיין לי את הפה. שוב ושוב ושוב.
שלושת החורים שלי מלאים.
הוא זורק את ראשו לאחור. הוא על הסף. רוצה שיגמור בתוכי. רוצה לשתות אותו.
הוא מחליט אחרת. מוציא את איברו ומשפריץ על פניי.
הנוזל החם מתפשט ונוזל אל צוארי, אל שדיי.
""את רשאית להוציא את הירקות מהחורים שלך כלבה אבל אסור לך להתרחץ ולנקות את עצמך עד שתקומי מהשינה. ברור?"
"ברור אדוני".
הוא ניגש אל כל הציוד המפוזר. אוסף אותו לתוך התיק ונושק לשפתיי.
"אנחנו הולכים להנות הרבה ביחד כלבה זונה שלי".
אני מחייכת והוא עוזב.