אושה לנד

לפני כל מסיבה אני לא מצליחה לישון.
אני בדרך כלל נרדמת אבל לזמן מועט. הפרפרים בבטן לא מניחים לשינה הטובה להגיע.
אחרי כל כך הרבה שנים מוזר שהם עדין מפרפרים להם.

ואז אני מגיעה למסיבה (מגיעים) ונתקעת.
אנחנו רוקדים, מעט או הרבה
אנחנו מתנשקים ומתגפפים (בדרך כלל הרבה)
אנחנו משחקים (אם ואיך שבא לו)
וחברים?

אני צופה מהצד על שאר האנשים. לפעמים יושבים בחבורות, מדברים וצוחקים ולנו לא יוצא.
אני מכירה אנשים ספורים, מנסה לנהל שיחת חולין ונתקעת.
בחיי כמה שאני גרועה בסמול טוק. משם זה בטח שלא מתגלגל לשיחה ארוכה ומשעשעת, שלא לדבר על "עניינים" ומשחקים.

אני לא אדם סגור. בשיחות אחד על אחד אני נפתחת כולי.
אוהבת גם שיחות רבות משתתפים שאני במרכזן 😄
אני אוהבת אנשים. אוהבת חברה. אוהבת להיפגש עם חברים ולקשקש. אוהבת להיפגש עם חברה ולשקוע בשיחת בנות עמוקה.
אבל במסיבה? אני תקועה.

בטח תגידו לי שאלו לא תנאים אופטימלים. יש רעש ומוסיקה ועשן והסחות דעת.
נכון. אבל איך לאחרים זה מצליח?
למה אנחנו תמיד יושבים רק שנינו ומתעסקים זה בזו? אני רוצה להתעסק עם אחרים! (ורבלית.. ורבלית... פיסית זה כבר סיפור אחר שעליו אני יכולה גם לקטר).

ביקשו ממני לא להתעסק ב"פעם"
אבל פעם הכרתי יותר, התחברתי יותר, התחבבתי יותר
היכן כל האנשים מפעם?
זאת ילדה, להם אין בייביסיטר, ההיא התנתקה, ההוא בכלל מבלה במקומות אחרים וכו' וכו' וכו'
יש אנשים גם היום. אולי הבעיה בי.