אושה לנד

באמצע שהוא מזיישן אותי על הספה בסלון עם תחתונים מופשלים והקליפס לשיער צובט את הפיטמה מצלצל הטלפון. המנגינה הרועשת של אבאמא. חיבת לענות כי אבא נוסע לאמסטרדם למחרת (למה לא אני? למהההההההה?).
הדום ספייס משתלט עליו והוא נועץ בי במבט מאיים. לוחש לי למהר. אני מנסה להאיץ באמא, להסביר לה שסמסתי כבר לאחותי איזה בושם אני רוצה אך היא מתעקשת שאפרט, שאאיית ג'יבנשי...
"יש לך בדיוק 10 שניות" הוא מתחיל לספור ואני מסימת את השיחה במינוס 1.
"עכשיו את תענשי"

אני באמת מפחדת ממנו. הוא בשניה משתנה מהגבר של חיי, מהדובון איכפת לי שכולם מכירים לשולט שרק אני מכירה. האצבעות שלו חופרות בי ללא רחמים. מוציא את הציוד "הכבד" "המעניש".
מצבטים אמיתיים ושוט שורק. "10" הוא אומר לי. אני מסוגלת לעמוד בזה?
כאבי תופת. מרגיע אותי אחרי חמש אך ממשיך עד 9. "את רוצה עוד אחד?"
מנסה לחשוב. אני רוצה? אני מפחדת אבל מתמסרת.

ריווינד לשישי בלילה -
שכובה על גבי, מלאה בשעווה, הוויב בכוס על חצי העוצמה והוא מצליף בשדיי. מאד כואב לי, יותר מתמיד. אולי הפוזיציה, אולי השעווה, אולי העיפות, אולי האלכוהול.
כל הצלפה נטולת בכי שלי הוא מרים עוד רמה בוויב. מצליחה לעמוד בעוד שלוש רמות עד שמבקשת להפסיק.

באמת שרציתי די. אני לא נותנת לעצמי להגיע למצב שבירה. גם הוא לא.
מדברים על זה והוא אומר שמכיר אותי. ידע שאתמול אני בכלל לא קרובה לסף אך בשישי כן.
מסביר לי שהכל תלוי במה שהוא רוצה לעשות איתי. בשביל להגיע לבכי ולספייס ממשיכים
אבל כשרוצה להמשיך ולזיין אותי (ולענג אותי) הוא מפסיק עם הכאב.

הרבה זמן רציתי להגיע למצב של בכי, של שבירה.
אתמול עוד בשורה רעה בעבודה. מרגע לרגע הגיהנום מתקרב אבל הוא ידע שבכל זאת הייתי צריכה את (הסקס) הטוב אתמול. אני בשלב שלדכאון וליאוש אין מקום רק לקבלה ותקווה לעתיד טוב יותר.

והוא סטאד מאפן.
לגמרי לגמרי.
וקשוח ואכזר
ודובון איכפת לי שלי
המכלול הזה עושה אותו למי שהוא ואני האישה היחידה שנהנת מזה.