אושה לנד

ימים לא נפלאים עוברים על כוחותינו. המתח הנפשי משפיע על הגוף לרעה.
העייפות והתשישות שוחקת, הגרון כואב כמצופה בעונה הזו והבחילות מטרידות אותי (לא, אני לא בהריון).
הילדים עשו כבר השקמה ברבע ל5 עם שלל תחלואים וגררתי את עצמי לעבודה בגלל פגישה חשובה שכנראה ותתבטל כי גם "המרצה" חולה. כמה שהיום הזה מיותר. למה אי אפשר לדלג עליו ולהגיע ישר לשישי בצהריים אחרי האכלות והנקיונות?


אני עובדת כאן כבר שנה. על הנייר המקום אידיאלי עבורי לתקופת ביניים זו. הבטחון שלי עלה, האמון העצמי שאני כן שווה משהו. קצת יותר מכוונת מבעבר למה שמתאים לי, שלא לדבר על השעות הנוחות.היה לי פה גם חיבור אישי חזק שהוסיף להנאה.
אבל כפי שקורה הרבה - לא מתרומם פה. בעצם יותר מדויק - מתמוטט מגדל הקלפים.
לא אלעה אתכם בפרטים אבל מספיק לציין שכמעט כולם עוזבים ואין משכורות.
יש כיוון עתידי בלתי ברור אבל אני חיבת לבטח את עצמי. מחפשת ומחפשת אבל עם מגבלות הזמנים והמיקום שלי זה קצת קשה.

בכל מיקרה מה שרלוונטי לענינינו זאת האוירה הקשה. לא נעים לעבוד כאן במצב הזה.
אוש מכיל ומכיל אבל גם לו יש בעיות (אם כי הפוכות - קידום, שעות עבודה ארוכות)
תקופה קשה. מקווים לשרוד.
כל תוכניות חיפוש הנדל"ן הוקפאו שלא לדבר על חיפוש החילופים/משחקים עם אחרים.
רק אחרי ששורדים אפשר לפרוח.

ואולי כל מה שאני צריכה עכשיו זה לקום מתחת לפוך לבית נקי וקערת מרק במקום לשרוץ לבדי במשרד הקפוא עם בחילות בוקר (לא, אני לא בהריון).