אושה לנד

יש את הדמות הזו באנטומיה של גריי, רופאת הילדים הבלונדינית היפה שהודתה שהיא בוכה מול סמכות.
היא אישה חזקה אבל כשנדרשת לעמוד מול הבוס שלה לדוגמא ולהתעקש על משהו, היא בוכה.

אני גם מהבוכות. לא פעם עמדתי מול מקור סמכות ובכיתי. זו אינה מניפולציה מצידי אלא דרך ביטוי בלתי נשלטת.
כשמשפילים אותי - אני בוכה ואלו דמעות אמיתיות. אני לא עושה את עצמי. אני לא יודעת איך לעשות את עצמי.
איתי מה שיש בחוץ יש בפנים. אין מתחת לפני השטח. אני לא צבועה ולא עושה מניפולציות.
אני זאת אני.
וכשאני נמצאת בסיטואציה שכזאת ובוכה ומתחננת להסבר, לראציונליזציה, לרחמים והצד השני אטום זה כואב הרבה יותר.

לא חוויתי מימיי שברון לב רומנטי.
אמנם בילדותי ונעוריי הזלתי לא פעם דימעה על ילד-בחור שלא שם עלי אבל רק פעם אחת "נטש" אותי חבר פוטנציאלי.
לא כאב עד כדי כך כי לא רגש היה שם. רגש רב וכאב רב מאד חשתי בפעמים אחרות בהן נטשו אותי חברות.
מיקרה כזה שקרה בתחילת התיכון הותיר בי צלקות במשך שנים וכשאין הסבר לנטישה הכאב חד פי כמה וכמה.

והנה גדלתי ובגרתי אך שוב אני ניצבת מול סיטואציה דומה. "ננטשת" על לא עוול בכפי. מואשמת אלוהים יודע במה אך נענת רק ב:
"לא כולם חייבים לאהוב אותך" "אני בוחר ביחסים לא חבריים"
וכי למה?
חוסר הידיעה מכאיבה עוד יותר.
שוב הסיפור מלפני חודש? התפתחויות שלו? משהו חדש והזוי עוד יותר? אלוהים יודע ולדמעות אין פתרון.

זה כל כך כואב ופוגע אבל הצד השני לא שם ז'
הוא מעליל עלילות ורואה אותי כאדם מניפולטיבי ואופורטיוניסטי - הכי רחוק מהמציאות שאפשר.

להגיד לי שימי ז', מה זה משנה בכלל? תשכחי אותו, תדפדפי - לא עוזר
מלבד העובדה שאני זקוקה לו מיקצועית ואני מתפללת שלפחות בזה יהיה הוגן איתי -
אני מרגישה שאיבדתי חבר.
זה תמיד קורה לי. אני בונה הרים וגבעות בדמיון אבל המציאות לא מכסה את זה.
באמת האמנתי שיש פה חיבור טוב שיהיה נהדר אם ימשיך בשלבים אחרים.
התבדתי.
יש מי ששונא אותי
ואני לא יודעת למה.