החיים הם לא שחור ולבן
הם גם לא אפורים (תודה לאל! שונאת אפור! שונאת! שונאת את כריסטיאן גריי, שונאת גרניט פורצלן אפור. כן כן מזה מורכב עולמי בימים האחרונים - טראש סיפרותי וקרמיקות)
הם לא בז' משעמם או חרדל מזויע.
שמנת? היום הכל שמנת אבל לצערי חיי אינם עשירים כל כך.
הבית שלי צבוע ב"וניל עדין". חיי המין שלי לא.
הייתי מתארת אותם (את חיי בכלל) כמגוון פסטלים על רקע נטרלי וכתמי צבע אדום עז מבציעים מעת לעת.
אדום כמו מברשת השיער החדשה שהוא קנה לי בסופר והתפרקה אחרי שימוש אחד על אחוריי
אדום כמו לחיי הבוערות מהריגוש שבהשפלה לאחר שמברשת אחרת מוחדרת לתוכי
אדום כמו הסימנים שעיטרו את ישבני לאחר שלל השוטים בהם השתמש עלי
אדום כמו הפיטמות שנמשכו ללא רחם
החיים של נטראלים
מלאים בחמידות וצחוק ילדים
מותנעים בתשוקה מנחמת
האם חסרים לי נקודות אור זוהרות? מסיבות, חברים, ריגושים? תמיד
אבל זהב לא אמיתי נוטה להשחיר
וכלי כסף צריך להבריק תכופות
ולמי יש זמן לזה בחיי היומיום העמוסים בילדים/מכאובים/עבודה/בית וקרמיקה?
אין על אדום
רק חבל שהוא משתלב כל כך יפה דווקא עם אפור
