פעם ראשונה שריחפתי לי כתוצאה מכאב נשארה לי עמוק בזכרון.
ביקשתי ממנו שיכאיב לי, אז לפני שנים כשעוד לא היה לנו ציוד, כשהוא עוד כעס עלי ולא השלים עם הענין
היכה בי שוב ושוב עם קולב פלסטיק, ללא רחמנות.
השלווה שהגעתי אליה, חוסר היכולת לדבר, הרצון העז להתכרבל בזרועותיו - אותתו לי שזה זה.
וכשיודעים שזה זה - רוצים עוד מזה.
לאחר ההריונות הגוף שלי השתנה ואיתו היכולת לספוג כאב
כאב לשם כאב הוא לא הענין, משולב באלמנטים מיניים הרבה יותר קל לי לקבלו.
אולי התדירות שעלתה לאחרונה, אולי התנוחה החדשה, אולי בראד פיט... אבל הצורך הזה שיכאיב לי התפרץ אתמול.
הוא היה בענין והוביל כרגיל, לי כאב ושרף אבל אז הוא אלתר קשירת רגלים באמצעות חגורת עור שחורה וזה העיף אותי לגמרי.
פטשיסטית שכמותי...
התחננתי אליו שיזיין אותי, שיכאיב לי, שישתמש בי
וגמרתי וגמרתי מכאב.
שני זוגות מצבטים על הפיטמות ואני משתוקקת לזה עוד ועוד.
מוזר לי לחשוב על עצמי כמזוכיסטית.
הרבה יותר קל לקבל את הענין הבדס"מי הכולל. הצורך בשליטה, הפאסיביות, הרצון שגבר גדול וחזק יבוא ויגונן עלי,
הכייף שבעיסוק במיניות, מחוכים, אביזרים, מסיבות וכו' . כל המסביב.
מזוכיזם כמזוכיזם? נשמע קצת גדול עלי
אבל הביוכימיה לא משקרת. עפתי לי.
וזה היה טובבבבב