אושה לנד

הרעד עבר.
הפחד החליף את מקומו.

חזרתי למיטה לאחר שכתבתי את הבלוג הקודם והוא הלך לקרוא אותו
שקט
שקט מידי
האצתי בו לחזור למיטה
הוא שוכב בדממה ואני מתחילה לשנוא את עצמי
הוא מתחיל לבכות ואני לנחם
הכאבתי לו. מאד.
התחלתי לקלל את עצמי
התחננתי שיסלח לי
שיבין שאני רוצה רק אותו. כמו שהוא ושאני כל כך מצטערת
פתאם הוא קם ואני רצה אחריו צורחת
אל תלך ממני
אל תעזוב אותי
הוא רק הלך לקנח את האף אבל אני כבר נכנסתי להתקף חרדה
ואז הוא הפך למרגיע
כמה טוב לב יש בבן אדם אחד
חזרנו למיטה והתחננתי שידבר אלי
קשה לו עם מצבי הרוח שלי. הוא כבר לא יודע איך להתמודד איתם ועם כל הבדסמ הזה
טוען שאני כל הזמן בדיכאון, מפחד לחזור הביתה
רק שנותן לי מה שאני רוצה אני מאושרת
רק אחרי אורגזמה אני נרגעת
אולי הוא צודק. הפכתי לנימפומנית
כל כך שונאת את עצמי
שונאת את מה שאני עושה לנו
הרגשתי צורך עז לענוד את הטבעות שלי. כאילו שזה ההוכחה שאני עדין שלו.
הוא אוהב אותי. לא חושב על פרידה אבל אני עוד היסטרית

נרגעתי. התחלנו לדבר. סיפרתי לו שלא סיפרתי לאיש מעולם.
מרגישה כל כך קרובה אליו
נרגענו, דיברנו, נגענו. וביקשתי אהבה. לא סקס. אהבה.
אהבנו כל כך
נרדמתי בזרועותיו

הבטחתי שאשתדל להרגיע, להיות שקולה יותר. ביקשתי שינער אותי ברגע שרואה שאני מועדת.
הוא גם הבטיח להשתדל.
לא יודעת מה יהיה העתיד. לא יודעת מה יהיה היום
רק יודעת שאוהבת
ושאני כל כך מצטערת
בבקשה סלח לי