אושה לנד

אני תוהה מזה אישי מידי?
מתי אני מגזימה שמדברת על עצמי?
פה, ובעולם האמיתי.

אני רכלנית. בעיקר כלפי עצמי.
לא יודעת לסתום את הפה.
זה כנראה הצורך שלי בתשומת לב. הרצון להיות במרכז העניינים.
לקבל פירסום - גם אם שלילי.

אני גיליתי עולם חדש ומופלא. בא לי לצעוק מהגגות כמה אני אוהבת שהוא עושה אותי ככה.
הוא לא מאושר מזה. לא סיפר לאף אחד. גם לא לחבר הכי טוב.

אני סיפרתי לאחותי, לחברתי הטובה, לידידים מהעבודה.
לחברים המשותפים הוא לא מוכן שאספר. זכותו. למרות שמאד קשה לי.
קשה לא לשתף בתקופות הקשות וברגעים היפים.
אני זקוקה לתמיכה. זקוקה לתשומי.

כבר העירו לי שאני מגזימה. שלא כדאי לפרסם את זה. בעיקר בעבודה.
אני מנסה להוריד פרופיל. לא לזרוק הערות.
מקווה שאצליח במשימה.

גם כאן יש מי שטען שאני מגזימה. שאני משתפת יותר מידי ומספרת בפרטי פרטים מה הולך אצלנו בחדר המיטות.
דווקא את זה אני לא מבינה.
זו הרי המטרה כאן. לכתוב הכל. להוציא החוצה לעולם הוירטואלי כדי למלא את הצורך בשיתוף.
כדי שלא אתפתה לספר לעולם האמיתי.
אבל עם הזמן הגבולות יצטמצמו. אני מתחילה להכיר כאן אנשים אבל לא מרגישה שום בושה.

רק עכשיו, פעם ראשונה, חלפה המחשבה בראשי.
האם לשתף במשהו קטן וטריויאלי. קטן ואישי. רק של עצמי?

אני מברברת פה חופשי עם אנשים. מספרת להם על הפנטזיות הכי סוטות שלי ולא מנידה עפעף.
ופתאם כן בא לי לשמור משהו לעצמי.
יש לי עולם פנטזיות נרחב. ממש לא מיני והוא רק שלי.
ואליו אין כניסה.

היש סיכוי שאני מתבגרת?