לא מחשיבה את עצמי לקריזיונרית, אולי קצת הורמונלית
אבל אני לא אדם שמשנה את דעתו לעיתים תכופות. מצב הרוח שלי, בניגוד למה שיגיד לכם אוש, הם די יציבים ועומדים בתקן הנדרש.
אבל יש ימים עקומים.
הלכתי לישון במצב רוח מרומם.
קיבלנו את התמונות מהיומולדת שלי אצל אלכסיי. העירום שלי נראה לי פחות מזעזע ממה שדמיינתי.
אוש מצליף בי, מענג ומכאיב במבט מרוכז וקשוח. פשוט לרייר עליו.
הקרדיט הוא לחלוטין שלו והחלטתי לפרגן לו ולעצמי ולפרסם אותם בפייס באחת מקבוצות הסוטים.
היתה לי גם שיחה נעימה עם אשתו של בחור חדש שאני מריירת עליו. מסתבר שהם לא מונוגמים במאה אחוז ויש כאן פוטנציאל...
הבוקר קמתי הפוכה.
הסתכלתי שוב על התמונות בעין חצי מזועזעת ומחקתי אותן.
לא בא לי טוב העדר הפרגון של אנשים מסוימים. נראה לי שעושים לי דווקא
אבל לא ממש בגלל זה. לא בא לי לחלוק את עצמי כך.
מרגיש לי זול. זה לא אני.
כשאני רואה תמונות של אחרות אני נפעמת מהיופי והאומץ
כשאני רואה את עצמי אני רואה בעיקר את הפגמים
וכשמפרסמת מרגישה שמאבדת קצת פסון, קצת מיסתורין, קצת הגנה והרבה כושר פיתוי.
הרבה יותר סקסי להיות בלתי מושגת.
ובאמת שניה של ילדותיות - כן קיוויתי עמוק בלב שאעמוד שם על הבמה יריירו עלי. עלינו.
קיבלתי המון תמיכה ופרגון ואהבה מחברות. אבל זה לא אותו דבר.
זה לא אותו דבר לראות מישהו ולהגיד לעצמך - ככה אני רוצה, כזה, אותו, אותה.
ועכשיו אגיע לשורש האמת. מלבד הזמן הזה בחודש והילדים שמשתגעים בבית ומתחרפנים ומחרפנים אותי,
היה עוד משהו שגרם לעקימות הזו המלווה בטעם מר בפה וחמיצות בבטן.
אתמול ראיתי באיזו קבוצה מישהי שמתלוננת על חלומות שיש לה על איזה בחור אחד. חלומות שאינם במקומם.
כמעט עניתי לה וסיפרתי על החלום החוזר שלי. ואיך שהוא נעלם.
איך אני תמיד חולמת שאני כמעט מגיעה אליו, כמעט משיגה אותו, כמעט עושה איתו
ואז משהו משתבש לי בחלום וזה לא מתממש.
מאז שקיבלתי אור ירוק ליישם הלכה למעשה, החלום נעלם ושמחתי על כך.
אני לא מחבבת חלומות מטלטלים.
ובכל זאת, קמתי הבוקר מטולטלת.
הוא לא רצה בי. הוא סירב לי. משך וביטל.
ולקחתי את זה קשה בחלום. ובעירות.
כואב לי בפנים.
מרגישה לא רצויה אז בשביל מה להראות את עצמי לאנשים? למה שירצו בי אם האחד שחשבתי שרוצה לא ממש שם?
