אושה לנד

הפרתי את ההבטחה שלי. לא קיימתי את משאלת היומולדת שלו לקצת שקט ושלווה.
אני פשוט בן אדם נוראי. שונאת את עצמי כל כך.
עוד מעט תעבור שנה מאז גיליתי את הבדס"מ. חודשים רבים עברו אך אנחנו עדין באותה נקודה.
מה יהיה בסופנו?

כל פעם שיש לנו סשן מדהים אני נפעמת. אבל אחר כך אני מדברת איתו ומגלה ששוב - זה היה רק בשביל הכייף. למעשה שום דבר לא השתנה. הוא לא רואה עצמו כאדוני.
ואני? משתוקקת למנטאלי. מתאווה להרגיש את זה באמת. להתמסר, להיכנע, להישלט.
אני כבר כמה שבועות מסתובבת עם מועקה ענקית בלב. מנסה לשדר שהכל דבש. רק לא לגרום לדרמות אך בסוף הכל התפוצץ...

השבוע שכבנו והיה מדהים. התגעגעתי אליו והוא אמר שביום שישי נעשה סשן כי כבר עברו שבועיים.
שוב הרגשתי שעושה את זה עבורי. לא רוצה את זה כך.
רוצה שהוא יזום, שהוא ירצה.

הגיע יום שישי ובילינו לנו בנעימים. הכנו אוכל ביחד, צפינו באבודים והחלטנו ללכת למיטה.
הוא התחיל לסשן אותי. היה מדהיםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם.
הוריד לי את הבגדים והורה לי לי להיות על 6. ראש באויר. להיות כלבה גאה...
דרש שאספר לו לאט ובפרטים על סשן שהיה לי הכבוד והעונג לצפות בו אתמול במסנג'ר כשהוא לא היה בבית.
כל דקה בקול הסמכותי והשלו שלו דרש שאספר יותר לאט, יותר בחיות ועם ראש למעלה.
הוא החל להצליף בי על השוט, בעיקר במקום אחד ולא יכולתי לשאת זאת. זזתי והוא כעס.
הזכיר לי את מילת הבטחון ושאל אם אני רוצה שירסן אותי או שאצליח לעמוד בשקט.
המשיך להצליף ואחרי כל הצלפה נדרשתי להודות לאדוני ולבקש עוד.
שוב זזתי. כאב לי כל כך.
הוא רצה להוכיח לי שאני מסוגלת לעמוד בכאב ואמר לי שהווא מתכוון להצליף בי 15 פעם.
אני אוכל לעמוד בזה כשיודעת מה מגיע והרשה לי לבקש באיזה צד להצליף.
ביקשתי בצד השני, שבדר"כ פחות כואב לי וספרתי 15 הצלפות.
לא היה כל כך נורא אז הוא הצליף בי עוד 15, הפעם במקום הכואב.
התחת עדין בוער לי ויש לי המון סימנים :-).
גם הפיטמות שלי עברו טיפול יסודי. מצבטים, נשיכות, צביטות. השרשרת של המצבטים הושמה לי בפה וכך הוא דפק אותי עדין עם המכנסיים עליו אבל אני לא רציתי.
רציתי שהסשן ימשך. הוא צחק ואמר שהוא מחליט והוא בכלל לא נגמר.
הפך אותי שוב על 6 והתחיל להצליף ולדפוק. נכון שזה מה שאת רוצה? שאל.
התחלתי לבכות מעוצמת הרגשות. אני לא רוצה לרצות! רוצה להתמסר! רוצה את זה אמיתי!
הוא כנראה לא מודע לזה שסשן חזק יכול להביא לידי בכי, שזה סימן טוב דווקא אז נבהל והפסיק.
חזר להיות אושאוש שלי האוהב והמבין אבל אני כבר ניכנסתי לזה עמוק.
כבר לא בכי של עוצמת הסשן. בכי של תסכול.

כל התסכול עלה לי למעלה והתחלנו לבכות ביחד.
הוא אמר שחזרנו לנקודת ההתחלה. ששום דבר לא השתנה. שמזמן לא היתה לנו דרמה...
בכי היסטרי. כבר לא זוכרת הרבה, לא זוכרת את סדר הדברים רק זוכרת את הקטעים הבאים :
רצתי לסלון והבאתי את אלבום החתונה שלנו.
רציתי להראות לו כמה מאושרת הייתי ושאני עדין אוהבת אותו כל כך. שום דבר לא השתנה.

לקחתי תיק וניסיתי לאסוף בפנים את כל הציוד הבדס"מי שלנו. לנסות להפסיק. לשים בצד.
להראות לו שהוא חשוב לי יותר.
הוא לא נתן לי ואמר שאני מתנהגת כמו ילדה קטנה, כמו שכתבתי בבלוג...

לא יודעים מה לעשות. אולי יעוץ? אולי גרושים?
אמרתי לו שיש לי 2 אופציות : להתגרש או פשוט להכיר במציאות.
שנינו מבינים שהוא לא בדס"מי.
אם אני רוצה סשנים עלי לבקש. אני צריכה לדחוף לענין - כל כך מנוגד לרעיון...
הזכרתי לו שביקשתי זמן. שביקשתי זמן להפנים את המציאות. שזה קשה לי מאד אבל הוא חשוב לי יותר.
אני אוהבת אותו יותר מאשר את עצמי.
גם לו יש 2 אופציות. או להיפרד או לנסות למצוא את נקודת האמצע שחשב שהיינו בה כבר.
אמרתי לו שיש לנו עוד אפשרות.
שאני אמצא את זה בחוץ. הוא בשום אופן לא מסכים.
גם לא באופן וירטואלי... זה מוביל לדעתו לקשר פיסי. לא מוכן לשמוע על זה בכלל.
כנראה שגירושין עדיפים בעיניו...
אמרתי לו שאם כך יש לי רק אופציה אחת כי אני לא מוכנה לאבד אותי.
אני רוצה להוליד לו ילדים. הוא ילמד את הבן כדורסל ואני אשחק בברביות עם הבת.
נישב איתם לסדר פסח. נלווה אותם לצבא. נעמוד איתם תחת החופה. ניצא ביחד לפנסיה.
הוא התחיל לצחוק ולבכות ביחד.

הברירה היחידה שלי זה לוותר על בדס"מ אמיתי.
להנות מסשנים מדהימים, כתבלין.
ליזום בעצמי, לבקש. לדחוף לדברים חדשים.
הדבר האמיתי זה בעצם הוא. הנישואים שלנו.
החיים המשותפים שלנו ועל זה אנחנו לא מסוגלים ולא רוצים לוותר.
הוא חלק ממני.
כל כך מצטערת על מה שאני. על מה שהפכתי להיות.
הלוואי ולא הייתי נתקלת בסיפור הארור ההוא שלימד אותי מה זה בדס"מ.
אוהבת אותו כל כך. חייבת ללוותר על עצמי.

התנשקנו והתחבקנו. רציתי לעשות איתו אהבה והוא סרב.
הסכים להתכרבלות, לחיבוקים ונישוקים אך במהרה חדר אלי...
היה כרגיל מעולה והלכתי למחשב. רציתי לכתוב אך המסך לא בסדר.
הלכנו שוב לחדר ונעמדנו מול המראה.
אני עם פליז פתוח. כל הציצים בחוץ והוא מאחורי. אני מתחככת בו.
מנסה לפתות אותו לסיבוב שני שאין לו בכלל חשק אליו.
אך המראה והמגע עושים לו את זה והוא נכנס שוב לעניינים.
אחזתי את המברשת ואמרתי לו שמזמן לא השתמשנו בה.
הוא סרב והנה עמדתי שוב במבחן.
השמיים לא יפלו אם אזום ולא יפלו אם הוא לא ירצה.
אבל הוא הוריד אותי למטה. אמר לי להביא את השוט והצליף בי שאני מוצצת לו.
אחר כך נשכבנו במיטה והוא זיין אותי שוב.

צריכה ללכת להתארגן לחנוכת הבית של גיסתי.
כנראה ניסע אחר כך לנו לימיט. תלוי עד כמה עייפים נהיה כי לא ישנו בסוף.
למרות שאני שומעת עכשיו נחירות מכיוון החדר.

בקיצור - שוב היתה דרמה והיא היתה כואבת במיוחד.
אני חייבת לקלוט שדבר לא ישתנה. הוא לא יהפוך לשולט שאני רוצה ואם אני רוצה להישאר איתו, ואני רוצה!, אז אאלץ לוותר על זה.
מי אמר שהחיים קלים?