מזמן לא כתבתי ולא שלא היה על מה.
יש רגשות, יש מחשבות, יש חוויות.
יש חיים.
אבל כרגע, למרות העיפות, הצינון והזמן הקצר אני מפנה מעט זמן כדי לשמר זכרון של ערב מיוחד.
אז אני בעוד קבוצת פייס, דווקא לא זו שאני עוזרת לנהל והיא מוצלחת במיוחד.
לא פשוט לצאת במוצ"ש, במיוחד עם בן זוג חולה ושאני בעקבותיו אבל לא רציתי לחסוך מעצמי הזדמנות פז להכיר ולהתחבר לאנשים. למפגשים ראשונים יש את הקסם שלהם וחששתי לפספס את הרכבת.
אני מתמודדת, בעיקר בחודשים האחרונים עם תחושות קשות של מצב רוח רע ובטחון עצמי נמוך, בעיקר כלפי המראה שלי אבל כמו תמיד אני לא מרימה ידיים ועושה הכי טוב שאפשר, בעזרתו של האיש שלי שהציע וכיוון.
בחרנו בצהוב. זו לא אני להתחבא מאחורי השחור המסורתי. חיבת לתת לנתונים הטבעיים לבלוט.
בזמן שהתלבשתי הבטתי בעצמי במראה, עוד לפני השיכבה העליונה: לנז'רי סקסי בהחלט עשו את העבודה, יחד עם שפכטל נדיב ואקססוריז הולמים. מעל הכל מעיל עור סגור עד הסוף (ובכל זאת היה מה לאמא שלי מה להעיר).
אני כבר פחות מתרגשת בנסיעות לשם ולדומיו. הלב כבר לא דופק בקצב והפרפרים לא מפרפרים בבטן
אבל ידעתי שיהיה טוב וכך היה.
לבד לא נכנסנו, חברים אהובים חיכו לנו שם ושעטתי קדימה לעבר החלל המקושט.
המון פרצופים מוכרים יותר ופחות. חיבוקים ונשיקות ומחמאות שהרטיטו לי את הלב.
הרגשתי יפה – מבפנים ומבחוץ.
עוד קודם בבית הוא האיץ בי לנסות הפעם משהו חדש. "תאבדי קצת את השליטה לשם שינוי".
יאללה נו, על החיים ועל המוות.
ניקשרתי אל הגלגל וגולגלתי כמו בלונה פארק. אינסטנט ספייס אבל משהו לא היה בסדר.
צריך לעשות זאת בדרך אחרת, בטוחה יותר. כל כך מהר נכנסתי פנימה ולא הייתי מוכנה לצאת.
ניקשרתי לצלב שליד והתחלתי לספוג את ידיו וכליו.
עפתי והתעופפתי לי.
אבל תוך דקות נחתתי וחזרתי להתמנגל.
רעבה שוב לתחושה הממכרת הזו, בא לי לחוות, לשחק, לחיות.
התחשק לי להכאיב (או שיכאיבו לי?) ובחרתי בקורבן לא מתאים (או שבדיוק להיפך?)
דאבל צביטה בפיטמותיו הובילה אותי לעונשי – קשורה בכלוב בלי יכולת הסתובבות ומינגלינג.
אבל הבאתי את ההר אל מוחמד. בכל מצב אני יכולה להיות רעש וצלצולים (חוץ מאשר באקט עצמו מסתבר).
וחברות אהובות מנעימות לי את זמני עד שדי. עכשיו הזרקור על מישהי אחרת.
בהיתי בה יפה ומתמסרת שכזאת אך בעיקר התרשמתי מהחיוך הקורן של בן זוגה. הגאווה שחש בהתמסרות שלה, בזוגות העיניים המעריצות ובעיקר בגבול החדש שנחצה במסירתה לשימוש אחרים.
והגבר שלי היה שם. מכאיב, מלטף.
אני מביטה בו מהצד וחושקת.
גם תורי הגיע ואני באה אליה – נושכת, צובטת, מלקקת, מנשקת, חובטת
ואחרות מחליפות אותי ושוב האיש שלי איתה.
הוא מאחוריה נותן את שלו ומקדימה יפיפייה מנשקת אותה בלהט.
כל כך יפה. כל כך יפים.
הגיע הזמן ללכת הביתה...
עוד לא... עוד לא...
מנסים שוב את נרות השעווה שלא הסתדרו לי טוב בפעמים הקודמות.
אני עירומה, כמעט לחלוטין והם מטפטפים שעווה צבעונית על שדיי ואחוריי.
חשופה לעיני כל, עם כל חוסר הבטחון והשינאה העצמית.
ומתענגת מכל רגע.
יצאתי מהבית עם גבר חולה וחזרתי עם שור.
דום ספייס? אולי
מרגישים כמו בני ה16 שמעולם לא היינו ומזדיינים באוטו מול הגן של הקטנה...
ושוב במיטה. ועכשיו באמת לישון.
והיכן אותו חוסר הבטחון?
עדין מרים את ראשו המכוער
אני לא נראת מספיק טוב. אני לא אטרקטיבית מספיק להשתעשעויות עם אחרים. אין בי את האומץ לעשות צעד אפילו ולברר.
טוב שיש תמונות וזכרונות שמשכיחים לרגע את כל זה.
