היא קראה לי אומללה. מילה קשה.
זרה לי, האומללות.
אני יכולה להיות מתוסכלת, עצבנית, כבויה, פולניה קוטרית, כואבת
אבל לא אומללה.
הצרות שלי אינן אמיתיות.
אז נכון שאני שונאת את הגוף והפרצוף שלי. נכון שאין לי קריירה, כסף, כיוון ואפילו עבודה נורמלית
אבל אני לא אומללה.
יש לי חיים משפחה מדהימים. שלושה ילדים מטריפים, סביבה תומכת מכל הבחינות, דירה מעוצבת, חברות אהובות,
ארון בגדים ותכשיטים מלא כל טוב, מקרר מלא וחשבון בנק בפלוס.
יש לי גבר שאוהב אותי ללא תנאים. גבר שהלך עם כל השגעונות שלי , כזה שלא יפגע בי בחיים.
יש לי שולט אם רק ארצה. פרטנר לרביצה מול הטלויזיה עם פיינט גלידה.
אדם שדואג לכל צרכיי, הוני ואונתי.
מקווה שגם הוא מרגיש ככה כלפיי.
אז מאיפה באה האומללה הזו עכשיו?
כי אני רוצה יותר? כי מפחדת להודות בזה?
כי אני רוצה לחשוק ולהיות נחשקת על ידי יותר מאדם אחד?
כי סימנתי הרבה ויים ונרגעתי אבל האש לא כבתה לחלוטין?
כי אני רוצה להשתולל ולהשתרלל אבל הרצון רק מתחת לפני השטח?
לא עושה שום דבר בנידון. אני לא קטר מטורף כמו לפני 12 שנה.
מתקשה להגדיר מה באמת רוצה. לא לוקחת צעד רציני בכיוון.
רוצה לשלוט? לא יודעת. יכול להיות מענין להצטרף לסשן.
יותר משאני שולטת אני שולטת מלמטה.
יותר משאני נשלטת אני מעצבת שליטה.
יכולה לעצב סיטואציה, פנטזיה, אוירה, משימות, פעילויות
אבל לעשות זאת בפועל? לא בטוחה שאני שם.
יכולתי להיות מעצבת שליטה מופלאה. לארגן למישהי חוויה שלא תישכח.
ולמישהו? עם גבר זה אחרת. עם גבר אני רוצה תשוקה, לא בטוחה מאיזה צד של השוט, אם בכלל.
אבל זה לא רלוונטי. הגבר היחיד שאיכשהו התאפשר לי לא מעונין בי. גברים בודדים מחוץ לתמונה.
זוגות. זוג יהיה נפלא.
מתגעגעת לתקופה שהיה לנו חיבור כזה. לא קלטתי אז כמה זה נדיר.
אבל גם זוגות מזדמנים זה טוב. עוד שנתיים בערך
כי לא רואה את זה קורה בטבעיות לצערי.
אז אני אומללה כי דוחה סיפוקים?
כי לא רצה ברבאק לטרוף את העולם?
שבויה בטראומות עבר למרות שהוא אומר לי שאנחנו באותו הדף. אולי כדאי להשיג סימניה כדי לא לשכוח את זה.
