מוצש. זה הזמן לפוסט עלילות הסופש המשובחות והסוטות.
לצערי הפעם אין לי כאלו.
כלומר הן היו משובחות אבל לא סוטות. אפילו לא מיניות.
כמה חיכיתי להזדמנות הזו.
מסיבת בריכה שווה עם חברים, בלי הילדים. וזה היה משובח!
אחר הצהריים לוהט בחברת בעלי, חברות טובות, אלכוהול משובח ואוירה מלאת הומור.
נהננו כל כך! גן עדן של ממש.
בלי ילדים, בלי דאגות. אפילו ניסיתי ללמוד לעשן (לא מבינה מה הקטע. לא משפיע עלי בשיט).
והערב יורד ומגיעים עוד ועוד אנשים. חלקם זרים וחלקם אהובים. וכייף לי
אבל פחות.
האווירה לא מתלהטת כפי שרציתי. אולי זה המקום, אולי העייפות , אולי שילוב של משתנים אחרים אבל כבר אין לנו חשק.
לא לבדסמ. לא לכלום.
וזה מבאס נורא כי ההזדמנויות הללו נדירות ואנחנו שנינו רוצים כל כך הרבה יותר.
לא מצליחים להתניע. לא להתחבר.
הכל באויר, אם בכלל.
הסיבות ידועות, למה לא יוצא לנו
וזה לא אשמת אף אחד מלבדנו.
אנחנו זה אנחנו עם כל האילוצים והאופי הסבלנות והלא דוחף וכנראה שגם הבררני וחסר הבטחון.
אבל אני החלטתי שאני לא זורמת עם מה שלא טוב לי.
לא קופצת על כל הזדמנות לשם החוויה. עושה מה שטוב לנו.
ואנחנו נגיע לשם כי שנינו רוצים.
מנסה לחשוב מה אפשר לשפר.
לאיזה אפיקים אפשר לפנות.
יש עכשיו אינפלציה של קבוצות ומסיבות. פחות משתתפת ולא יצא לנו להגיע. אולי זו טעות ואולי לא. אלו אותם אנשים בכל המקומות. נשבר לי ליחצן את עצמי.
אבל גם נמאס לי לקטר ששום דבר לא קורה.
אני מדמיינת לי את המסיבה מתפתחת אחרת, מבחינתי לפחות.
זוגות זוגות, אפילו ערבובים, בגדי ים מושלכים הצידה. תאוה.
אבל לא יצא. לפחות לא לנו.
"לא זרם לשם"
שלא זורם אז לא זורם.שרוצים לזרום עושים מאמץ ומתקשרים ומתחברים.
חשבתי לנסות אופציות אחרות ולא התחברתי. התגעגעתי למוכר ולאהוב וגם שם לא תפס.
האמת? כבר לא יודעת מה נכון לעשות. איך להביא אותנו למקום שאנחנו רוצים. איך לא לצאת מתוסכלת. איך לרגש ולחדש.
אובדת עצות.
לא מצליחה לחוות בול את מה שרוצים. גם לא ליד.
אולי פשוט להרים ידיים ולהבין שאין כרגע אופציה ולא אפשרות כלכלית לשלל בילויים וחיבורים.
