בארבע וחצי כולם הלכו, בחמש כבר הכל היה במקום והלכנו לישון.
מקווה שנהנו ושלא הקפאתי אותם מקור יותר מידי.
הלוואי והמסורת תמשיך, מאד כייף לי בפורומים הללו, להכיר, לדבר, לצחוק, לרכל.
מסיבות זה אחלה אבל שיחות סלון הן הרבה יותר אינטימיות ועושות לי טוב.
בעשר בבוקר התעוררתי עם כאב ראש והרגשה לא טובה, לא חלפו להם 3 דקות והטלפון שלי צלצל.
על הקו אבא שלי, אחותי בביה"ח, תאונת דרכים.
יצאה מזה בנס, תודה לאל.
5 בבוקר נכנסה בקיר בגלילות. היא עכשיו עם גבס ועם חבורה מזעזעת מהחגורה.
האוטו טוטל לוסט - כפרות.
פשוט נס קרה לנו.
כל הבוקר בסידורים, עזרה להורים שלי והלב לא מפסיק לדפוק.
אחה"צ לפני שהלכתי לישון ישבתי לקרוא את הכתבה.
רק עכשיו נכנסתי למחשב ובטח יש שרשורים רבים בנושא אבל כאן זו הפינה שלי.
אני בכלוב, בקהילה הזו כבר כמה חודשים.
שמו הרע של מאסטר אור מעולם לא חלחל אצלי.
כלומר, קראתי, שמעתי, ניסיתי להבין אבל פשוט לא קלטתי, לא הפנמתי.
התחלתי לקרוא את הכתבה, שמחתי על הגינוי הקהילתי בתחילתה.
המשכתי לקרוא על דברים די מדליקים - הרמון שפחות, מסיבות, עירום, סשנים, קילור
אבל לאט לאט, ככל שעברו הפסקאות זה היכה בי.
התחלתי להבין על מה כולם דיברו. שקראתי את "בת אל" הרגשת הקבס עלתה בי.
אני אוהבת אותך חברה יקרה.
מעולם לא דיברנו על זה כי הרגשתי רחוקה. זה היה זר לי, עדין זה זר אבל לא יכולה להפסיק לחשוב על זה. אני מכירה את עצמי, הייתי יכולה להיות באותו המקום בקלות.
אני כל כך חלשה ואת כל כך חזקה. רוצה שתדעי שאני כאן בשבילך, שנינו.
חושבים עליך כל היום. הכתבה לא נותנת לי מנוח.
פשוט יום מזעזע. קשה רגשית.
רוצה לחבק, לנחם.
רואה את אחותי הקטנה מדדה על הקביים ומודה לאלוהים שאינני מאמינה בו.
לפני 17 שנים. 9 בפברואר 2007 בשעה 21:05
