אושה לנד

עוד לא היה לי שבוע מזעזע פיזית שכזה כבר שני עשורים.

רצף בלתי אפשרי של מיגרנות.

הגוף עייף ותשוש ודווקא נפשית היה אמור להיות מצוין.

חגים, אוש בבית, תיכף ברלין

משפחה, חברים

ובום

אני אתאיסטית. לא מאמינה בכח עליון, אמונות תפלות ושאר בולשיט

אבל כאילו הגוף יודע שהלב נפצע.

זה קרה אתמול אבל בראשון בבוקר, בשיא התקפת המיגרנות, חלמתי עליו. חלמתי שהוא מתעלם ממני. לא רוצה בי.

התת מודע שלי ידע

היום גם אני יודעת. בודאות. לאחר שנים רבות.

הוא לא רוצה בי. בכלל בכלל.

חבל שהתעלמתי מזה. כולם אמרו לי.

אני ידעתי. ניסיתי לא לרצות בחזרה. לשים אותו מאחורי וזה רק גרם לו לחשוב שאני כלבה.

שיחשוב מה שהוא רוצה. הוא לא מענין אותי. אני מעניינת אותי.

הלוואי שארגיש טוב יותר, בגוף ובנפש.