הן טוענות שאני אש
ואני מרגישה כמו חול. יחד עם בתיענה שדוחפת את הראש שלה.
מי אני? מה אני רוצה?
ממה אני מפחדת?
מתי אתנער מהפאסיביות הזאת?
מאד מזוכיסטי מצידי לחטט בפצעים
מאד פולני מצידי לקטר על מחסור
אבל יש הצעות ופניות, גם שלא עושה כלום ואני בוחרת לדחות אותן.
ישנן מסיבות והזמנות ואני חופרת בתוך עצמי האם ללכת. האם אני עדין במקום הזה? האם מוכנה להשפלה הזו? השפלה שבעבר נראתה לי שיא הגאווה?
אני במקום אחר היום או שתמיד הייתי כזאת?
התמונה (שלי. אמיתית) בפרופיל מסכמת אותי היטב : בשלשלאות אבל זין עליך. מתגרה. לא בשביל לעצבן, אלא כדי להראות נוכחות ולסתור עליונות עלי. אני לא באמת למטה.
אני נוכחת.
זה מה שתמיד רציתי.
להיות נוכחת. לטוב או לרע.
לעולם לא אוויר.
זה מה שהוביל אותי לכאן מלכתחילה.
אבל אני שוב מתאדה.
אולי לא בעיני אחרים. בעיני עצמי.
אש לא יכולה לבעור ללא חמצן.
ללא חומר בערה.
מה החומר שמשלים אותי?
הכרה? או שזה רק תוצר לוואי?
הוא בא הביתה אחרי יום ארוך והוא אוהב ומעניק ואני נהנת להתכרבל ולאהוב אותו.
יש אינטימיות ואהבה ושותפות
ושיש סקס הוא משובח ומעיף מאי פעם.
אבל שנינו רוצים יותר. ומתחפרים בחול.
מתגעגעת לאש שלי.