זה התחיל שבוע שעבר בבילוי יומולדת ונילי עם החברים הלא ונילים. בחרתי את הזמן, המקום והתמהיל כי הרבה זמן לא חוויתי סשן מ2 זכרים ועוד לא ניקשרתי לצלב הספציפי.
כזאת אני, חיבת לנסות ולהתנסות, לסמן Vיים, במיוחד שיש לי את החשד הסביר שהם משובחים.
הגענו לפליי, הפעם בסגנון לבוש אחר.
חצאית משובצת ונעליים כבדות שוות ביותר, הרכישות האחרונות מבודפשט. לבקשת האוש שערי סודר בצמד קוקיות. אני התלמידה הסוררת והוא מפנטז על סשן סוער עם חברתי המנהלת. אבל אני המהנדסת פה. נשלטת מקולקלת וסוררת שלא מצליחה לציית להוראה פשוטה כשידיה אזוקות - לברך לשלום את האורחים ולכוד קידה. אני כבר 4 ימים עמוק בבינג' של "הכתר" ותנודת ראש סימלית זה הכי טוב שמסוגלת, בניגוד לדרישה שלו בסגנון יפני.
הוא מבין עם מי יש לו עסק וקושר את הקולר לחבל. מוביל אותי לחדר המשחקים ובדיוק כפי שרציתי נקשרת לצלב הגדול. בדיוק כפי שרציתי החבר מוזמן להצטרף.
הם אכזריים שני אלה. מכים בי בלי רחמים. כל פעם שמתחממת מקרר את המקום והכאב בחבטות הבאות קשה יותר.
"תנשמי" הוא מורה לי. מתרכזת בנשימות כמין מדיטציה שעוזרת לספוג עוד ועוד.
בהרמוניה נפלאה הם משתפים פעולה עד שהכאב הופך לעונג ולעונג מיני.
שאני משוחררת מעמדתי, מחבליי, ומכיסוי העיניים אני בוחרת להשאיר אותן עצומות, לתת להרגשה לשטוף אותי, לא להתעורר עדין.
לאט לאט נוחתת וכשנכנס חבר נוסף עם מזוודת ההפתעות אני חיבת להציץ בה. לחוות אותה.
מהנדסת לי ניסוי כלים כולל 2 סינגל טייל.
התחת שלי בוער, כואב, גם היום אך כרגיל נעדר מסימנים. נשלטת מקולקלת.
המנהלת הפעם במוד שונה. אני מתגעגעת לציפורניים שלה על גופי אבל לפעמים אדם זקוק לאיבוד שליטה, לנוח. אני עוזרת להנדס סצנה חדשה. מתחילה בהוראות לבוש שאני כל כך טובה בהן. "תפתחי את הכפתורים"
והינה היא מכופפת וחווה בעצמה 2.
אני מוזמנת להצטרף ונותנת כמה משלי.
בורחת החוצה להנדס שידוך אחר, בגדים שווים מועברים מיד ליד. אני את שלי עשיתי.
שידוך בין אדם לביגדו יביא אותי לגן העדן.
גם הנדסת סשנים.
