אני מרגישה צורך לחזור לכתוב. למצוא בחזרה לעצמי את הקול. לא לדברר את עצמי במקלחת אלא להוציא החוצה את המחשבות שחור על גבי כלוב.
לא יודעת אם זה יהיה קצר או ארוך. אם אכתוב כאן מייד סרייה של פוסטים או פשוט בליל של מחשבות לא מקושרות. לא יודעת אם זה יהיה חד פעמי או רב.
מה שאני יודעת שאני חיבת את זה לעצמי. לבטחון שלי. לדימוי שלי.
אני כבר זמן רב אנטיפתית בלתי נסבלת. מתפכפכת ונחבאת. חמוצה ומתנשאת.
אוטוטו החברות שלי תעפנה אותי. מי צריך מישהי כמוני בחבורה? לא זורמת, לא משתתפת, לא מפרגנת.
הפכתי לנירגנת. זה בא עם הגיל?
כבר שנים שאני לא מתלהבת.
לא מתחרמנת.
אבל זה פחות מציק. החיים טובים.
זוגיות מאושרת. בילויים, חברים, כרגע יש עדין עבודה. אקשן אין וזה לא חדש.
ועל כך בפרק הבא.
אני רוצה לחזור לכתוב. למצוא בחזרה את הקול שלי. לעצב אותי מחדש.
בוגר יותר אבל נוכח. לא מתבכיין, רק מפוכח.
להוכיח לעצמי שאני מסוגלת.
אני יודעת שיש לי משהו במח. אולי אם אשדר החוצה גם יהיה לי משהו בלב.
