האמצעי שלי אמר לי היום כשראה אותי מחייכת "סופסוף! "
ילד אינטליגנט רגיש שלי. "אני מבין שיש לך הרבה מטלות ודסי משגעת אותך וכביסה אבל תעזבי את הטלפון לחצי שעה ותחייכי". צבט לי את הלחי.
צבט לי בלב.
לפני שבוע התכתבתי עם הסוטות שלי ושאלה אותי חברה לשלומי. "אני מאושרת" כתבתי.
זכיתי לאימוג'י נדהם ברצף.
היא חשבה שהייתי צינית כהרגלי ולא הבינה.
אבל באמת הייתי מאושרת.
מאושרת עם הילדים. מאושרת עם הגבר שלי.
מחפשת אותו. את קירבתו. את חום גופו.
גם שמתפקששים לנו כל התוכניות כמו הסופש אני לא בדרמות:
בחמישי הגענו למסיבת יומולדת של חברה. אנחנו לא מכירות כל כך טוב אבל לנצח אנצור אותה בליבי על המשפט שלה : "את? מספיק שאת נושמת ואת סקסית"
יש לה וואחאד בית. כולי קינאה. לא רק על הנכס אלא על כל האומנות והפיצ'פקס שממלאים אותו.
הסלון שלי מרגיש לי ריק מידי ממני ומלא מידי בג'אנק של הקטנה. במיוחד השבוע עם האוהל העצום שפתחה אמא שלי באמצע הסלון. "זו המתנה הכי טובה שקיבלתי אי פעם" טענה הפצלוחה העדין לא בת 5.
אניוואי. במסיבה החליט האוש שהיה אקסטרה חברותי ולבבי באותו הערב לנסות טיפות קנאביס. אני אחרי טיפה אחת הלכתי לחפש משהו מתוק לשים בפה והוא מסתבר פתח תפה לעוד סיבוב.
לא יודעת אם זה קשור, אולי זה רק הגעגוע והצורך הפיזי אחרי שבועיים-שלושה שלא היינו ביחד אבל היה סקס משהו בן. הבעיה היא הלמחרת.
קמנו לפנות בוקר מהרוחות המטורפות שהיו והוא הקיא את נשמתו. סחרחורות סחרחורות גרמו לנו לבצע טעות ענקית - 11 בבוקר יום שישי חצי חינם. עם ישראל בטרפת קורונה והתורים מתחילים באיילים כבר. כולה רציתי ממתקים למשלוחי מנות של הבנים...
לא נורא. התגברנו על המכשול והמשכנו בשיגרת השישי. לשימחתי זה כלל שנ"צ. לא לשמחתי זה לא כלל את מסיבת הפורים שהתבטלה עקב הקורונה. חבל, היתה לי תחפושת כלבבי.
אחכה לשנה הבאה להיות זונה.
במקום המסיבה ובגלל שקבענו שזו תהיה שנת ה"כן" החלטנו לדגום מסיבת סווינג ביתית.
הברזנו לחבורת החברים הקרובים בשביל זה.
ביג מיסטייק. יודג'
הגענו למושב זקנים. לבית אבות.
ודווקא שאלתי מראש על הגילאים.
ישבתי שם קפואה. לא מוצאת את מקומי.
כאילו יש 2 אושות.
אושה אחת במקום הנכון עם החברים והצומי היא אש. פתוחה, חברותית, פלרטטנית, שמחה, פעילה.
אושה שניה במקום הלא נכון עם זרים היא פקעת.
סגורה, לחוצה, דוממת, פסיבית , ביקורתית.
והוא? דווקא טען שיש גילפיות. גרנמה טו פאק.
ניסה להיות פתוח יותר, גם איתי.
הייתי צריכה לזוז משם.
חזרנו הביתה וצללתי לפוך.
זה קורה לי הרבה במקומות כאלו.
הוא שמח שהלכנו כי זה שיעור וחייבים להשתפשף ולא לוותר. בסוף נמצא סיטואציה מתאימה. הלוואי.
בבוקר טיול עם חברים גם התבטל. שרצנו כל היום עם הילדים בבית אבל זה בסדר. יש לי אותו. יש את הילדים. יש timeless.
הרבה מסיבות מתבטלות לנו לאחרונה. הרבה נסיונות סרק. שהולכים על בטוח - בילוי עם חברים - אני עפה. כל כך כל כך אוהבת את החבורה שלנו. אבל אנחנו מחפשים הרי גם הרפתקאות במקביל. אולי החיפוש שלנו עקום.
בכל מיקרה, החיוך שלי לא עקום. אין דרמות. יש אושר.
